חזון הנביא מציג תמונה פסטורלית של שיבה, תקווה והתחדשות, בה משתלבים יחד שפע גשמי, פריחה רוחנית ושם טוב.
המילים יָשֻׁבוּ יֹשְׁבֵי בְצִלּוֹ מבטאות חזרה למצב של השקט, מרגוע ושלווה [מצודת ציון, רד"ק]. הפרשנים נחלקו בשאלה בצל מי יחסו השבים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים רואה בכך שיבה של הגולים לארץ ישראל ולבית המקדש, שם יזכו לחסות בבטחה בצל ה' [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, מלבי"ם, צאינה וראינה]. מנגד, יש המפרשים כי מדובר בחסות תחת מלכות ישראל, כאשר עמים אחרים או עובדי אדמה ימצאו מחסה בצל האומה הישראלית [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. זווית ייחודית נוספת מזהה את אלו היושבים בצל כגרים, אשר נשמותיהם הן ניצוצות של קדושה השייכים לעם ישראל, והם שבים אל מקורם והופכים לחלק בלתי נפרד מן האומה [נחל שורק, חומת אנך].
ההבטחה יְחַיּוּ דָגָן מתארת את השבת הנפש מחולשתה [מצודת ציון]. חלק מהפרשנים מסבירים זאת כפשוטו, שהעם יזכה לשפע חקלאי ויגדל דגן לפרנסתו [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. אולם, פרשנים רבים מציינים כי בפסוק חסרה כ"ף הדמיון, והכוונה היא שיחיו כמו דגן; כשם שהתבואה מחיה את האדם, כך ישראל יחיו את עצמם בזכות קיום מצוות ה' [רד"ק, מצודת ציון, צאינה וראינה]. ההמשך, וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן, מסמל התרבות, צמיחה מהירה והתפשטות למרחקים [מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. חיבור מעניין בין הדגן לגפן מציג ניגוד משלים: בעוד שדגן מתייבש ויש לזורעו מחדש בכל עונה, הגפן פורחת מעצמה שנה אחר שנה. כך, חיותם של ישראל תהיה רציפה ומתחדשת ללא הפסק. דעה נוספת רואה בכך תיאור של שינוי הטבע לעתיד לבוא, בו הדגן יצמח מעצמו פעם אחר פעם בדומה לגפן [רד"ק].
סיום הפסוק, זִכְרוֹ כְּיֵין לְבָנוֹן, זוכה למספר כיווני חשיבה. יש המפרשים את המילה זכרו מלשון ריח, בדומה למילה "אזכרה" המופיעה בקורבנות. לפי פירוש זה, ריחם הטוב של ישראל ושמם הטוב בקרב העמים יתפשטו למרחוק, ממש כמו יין הלבנון הידוע באיכותו, בטעמו ובסגולותיו המרפאות [אבן עזרא, רד"ק, צאינה וראינה]. אחרים מפרשים זאת מלשון זיכרון: שמו של ה' יוזכר תמיד לשבח [מצודת דוד], או שזכרה של ארץ ישראל יישאר חקוק בלבם של הגולים שטרם שבו לארץ, והם יעלו אותה בתפילותיהם כטעם של יין משובח שאינו סר מן הפה גם לאחר תום השתייה [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. פירוש נוסף קושר את הזיכרון לעבודת המקדש, ומדמה זאת לזכר תרועת החצוצרות שהייתה נשמעת מפי הלוויים בעת שניסכו את היין הישן על גבי המזבח [רש"י].