לאחר תהליך הווידוי והתשובה של העם, ה' משיב בהבטחה עמוקה של שיקום רוחני, שבה הכעס מתחלף בסליחה ובאהבה שאינה תלויה בדבר.
המילה מְשׁוּבָתָם מבטאת מרידה, שובבות והליכה אחר נטיות הלב [מצודת ציון, שטיינזלץ]. הפרשנים מסבירים כי החטא והמרידה נמשלים למחלה רוחנית הדבוקה בנשמה, בדומה לחולי גופני. משום כך, הסליחה האלוהית מתוארת בלשון של רפואה – אֶרְפָּא, שכן התשובה מרפאת את הנפש ממכתה ומסירה את הפגעים שבאו בעקבות החטא [אבן עזרא, מלבי"ם, שטיינזלץ]. גישה ייחודית מרחיבה את מושג הרפואה ודורשת כי החטאים גורמים כביכול צער ומשא כבד לשכינה, ועל ידי התשובה מביא האדם "רפואה" גם כלפי מעלה [צוארי שלל].
לאחר הריפוי, ה' מבטיח אֹהֲבֵם נְדָבָה. וידוי וחרטה מספיקים כדי להסיר את האיבה והכעס, אך אין בהם די כדי לעורר אהבה מחדש. לכן, ה' מבטיח להעניק להם אהבה של "נדבה" – חסד ורחמים הנובעים מלב טוב, גם אם מצד עצמם הם עדיין אינם ראויים לאהבה זו [רש"י, מצודת דוד, רד"ק]. מנגד, יש המפרשים את המילה נְדָבָה כמתייחסת דווקא למעשי העם: כאשר ישראל שבים בתשובה מאהבה ומנדבת לבם, ה' אוהב אותם ומכפר להם מיד [צוארי שלל], או שבעקבות התשובה ה' ירצה ויקבל ברצון את הצדקה והנדבה שלהם [אהבת יהונתן].
הפסוק נחתם במילים כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ. מכיוון שהחרון והכעס האלוהי חלפו בעקבות התשובה, יכולה כעת לחזור אותה אהבה ראשונה ושלמה שהייתה קודם לחטא [מצודת דוד, אבן עזרא]. המילה מִמֶּנּוּ מנוסחת בלשון יחיד, ויש המבארים כי היא מתייחסת אל עצם המרידה והמשובה שעליהן חרה האף [מלבי"ם], או שהיא משקפת מעבר סגנוני מדיבור על העם ככלל לדיבור על היחיד [רד"ק].