הבטחת הגאולה והחסד האלוהי מתוארת מבעד לדימויים בוטניים עשירים, המציגים את עתיד יחסי ה' וישראל. התמונה המצטיירת משלבת חיוניות מתמדת, יופי מהיר פריחה ויציבות בלתי מעורערת, המהווים היפוך מוחלט למצבו היבש והחרב של העם בעבר.
ההבטחה נפתחת במילים אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל. הפרשנים מסכימים כי הטל מסמל שפע אלוהי וחסד שאינו פוסק לעולם. בניגוד לגשם, שעשוי להיעצר או אף להפריע להולכי דרכים, הטל יורד מדי יום ומועיל לכולם [מצודת דוד, רד"ק, צאינה וראינה]. מבחינה רוחנית, ירידת הטל אינה תלויה בהתאדות מים מן הארץ, ודבר זה מסמל את חסד ה' שיעורר את העם לתשובה מלמעלה, גם ללא התעוררות מוקדמת מצידם [אהבת יהונתן].
כתוצאה מטובה זו, העם יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה. השושנה, המזוהה עם הוורד [מצודת ציון], מסמלת פריחה מהירה ויופי נעים [אבן עזרא, מצודת דוד]. כנסת ישראל נמשלת באופן מסורתי לשושנה בין החוחים, השומרת על יופייה גם בהיותה מוקפת באומות העולם בגלות [רד"ק, אהבת יהונתן]. גישה ייחודית מסבירה את הדימוי על פי תכונותיה של "שושנת יריחו" – צמח מדברי חסר שורשים הנישא ברוח ממקום למקום, אך מתעורר לחיים ופורח בהדר ברגע שהוא סופג את לחלוחית הטל. זהו משל מדויק לעם ישראל המטולטל בגלות, אשר ה' משמש לו כטל מחיה המאפשר לו להמשיך לפרוח [מלבי"ם].
אולם, לשושנה יש חיסרון בולט: שורשיה דקים וחלשים, והיא נוחה להיעקר. כדי להשלים את הברכה, מבטיח הפסוק וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן [אבן עזרא, רד"ק, אהבת יהונתן]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה וְיַךְ מושאלת מלשון התפשטות. כלומר, שורשי העם יעמיקו ויתפשטו לאורך ולרוחב, ממש כמו שורשיהם העמוקים והמסועפים של עצי יער הלבנון הגדולים. שילוב זה מבטיח שישראל ייהנו מיופייה של השושנה, אך יהיו נטועים בחוזקה באדמתם ולא יינתקו ממנה לעולם [מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה]. לעומת זאת, יש המפרשים כי הטל עצמו הוא שיכה בשורשים ויצמיח אותם [רש"י]. מנגד, קיימת דעה החולקת על פירושים אלו ורואה במילה וְיַךְ לשון של מכה, התייבשות ועקירה. לפי קו מחשבה זה, הפסוק מתאר מצב שבו למרות שה' הכה בעבר את שורשיו החזקים של העם ועקר אותם מארצם כלבנון, בכל זאת הם יצליחו לפרוח כעת מחדש כשושנה [מלבי"ם].