סיומה של תקופת הגלות הארוכה טומן בחובו תהליך עמוק של תשובה, איחוד לאומי ותיקון היסטורי. לאחר נתק ממושך, העם עתיד להתחרט על הפילוגים שאפיינו אותו בעבר ולשוב מתוך רצון לדבוק בייעודו המקורי, בנבואה המהווה נחמה גדולה לישראל [אברבנאל].
המילה אַחַר מכוונת לתקופה שלאחר ימי הגלות הרבים [רש"י, מצודת דוד], כאשר הצירוף בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כולל בתוכו את בני יהודה ובני ישראל גם יחד, שגלו והופרדו, וכעת ישובו כגוף אחד [אבן עזרא]. חזון זה עתיד להתממש בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, כלומר בתקופת הגאולה העתידית ובימות המשיח, המהווים את סוף נבואותיהם של הנביאים [אבן עזרא, מצודת דוד].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מתבססת על מסורת חז"ל, ולפיה בימי הפילוג של המלך רחבעם מאסו ישראל בשלושה דברים יסודיים: במלכות שמיים, במלכות בית דוד ובבית המקדש. סימן הגאולה המובהק יופיע רק כאשר העם יחזור ויבקש לתקן ולדרוש את שלושת הערכים הללו גם יחד.
ראשית, וּבִקְשׁוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיהֶם (כאשר המילה "את" משמעותה אל ה' [מצודת ציון]), מסמל את החזרה לקבלת עול מלכות שמיים [רש"י, מלבי"ם, רד"ק]. בקשה זו מבטאת את הרצון העז להשיב את השכינה שגלתה [חומת אנך], ויש המפרשים כי היא כוללת גם פנייה אל תלמידי החכמים, נציגיו של ה', כדי שיורו לעם את דרכי התשובה [חומת אנך].
שנית, וְאֵת דָּוִיד מַלְכָּם מסמל את החזרת מלכות בית דוד והציפייה למלך המשיח מזרעו [רש"י, מצודת דוד, אבן עזרא, חומת אנך]. העם יבקש מנהיגות בלעדית של שבט יהודה, ולא יסכים עוד לשלטון משבטים אחרים [מצודת דוד], וזאת במיוחד לאחר מותו של משיח בן אפרים שיוביל את המלחמות הראשונות [אברבנאל]. הפרשנים מדגישים כי מלכות האל ומלכות דוד כרוכות זו בזו ללא הפרדה, כשם שבית המקדש וארמון המלך נבנו ונחרבו יחדיו [אברבנאל].
השלב השלישי מתואר במילים וּפָחֲדוּ אֶל ה' וְאֶל טוּבוֹ, המכוונות לחידוש בניין בית המקדש, שבו שורה הטוב האלוהי [רש"י, מלבי"ם, רד"ק, אברבנאל, חומת אנך], או לכבודו של ה' [רד"ק]. הפועל וּפָחֲדוּ מתפרש בכמה אופנים המשלימים את התמונה הנפשית של השבים: אבן עזרא מתאר זאת כחרדה וריצה פתאומית ומהירה של העם השב לארצו, בדומה לציפור חרדה. מנגד, יש המסבירים זאת כהתרגשות והשתוקקות עצומה להגיע אל ה' [ביאור שטיינזלץ]. מבחינה פנימית ועמוקה יותר, זהו פחד המהול בתקווה – החרדה שמא לא יזכו להשבת השכינה [מלבי"ם], וכן יראה עמוקה מפני החטא, מתוך חשש לאבד שוב את השפע והטוב האלוהי ולגרום להסתלקות השכינה מתוכם כפי שאירע בעבר [מצודת דוד, אברבנאל].