הנביא עורך הסכם קפדני עם האישה, המהווה סמל למערכת היחסים המורכבת בין ה' לעם ישראל בתקופת הגלות. זהו שלב מעבר המאופיין בריחוק, המתנה ונאמנות מוחלטת, שבו הקשר קיים אך אינו ממומש בפועל.
בפתח דבריו מציב הנביא את דרישת ההמתנה: תֵּשְׁבִי לִי. הפרשנים מסבירים כי הפועל תֵּשְׁבִי בהקשר זה מבטא עיכוב והמתנה, ובפרט מצב של אישה הנמנעת מלהינשא ויושבת כאלמנה חיה [מצודת ציון, מלבי"ם, רד"ק]. הצירוף לִי מדגיש כי למרות הריחוק, היא תיקרא על שמו בלבד ולא תהיה שייכת לאחר [רד"ק].
ההסכם דורש מהאישה התנתקות מוחלטת מעברה בשני מישורים: לֹא תִזְנִי וְלֹא תִהְיִי לְאִישׁ. ברמה הגלויה, עליה לפרוש לחלוטין גם ממאהבים ארעיים וזנות ברחובות, וגם ממיסוד קשר של נישואין עם בעל אחר [מצודת דוד, רד"ק, שטיינזלץ]. ברמה הסמלית, דרישות אלו משקפות את מצבו של עם ישראל בגלות. לֹא תִזְנִי מסמל את האיסור לעבוד אלוהים אחרים ולעסוק בעבודה זרה בסתר, ואילו וְלֹא תִהְיִי לְאִישׁ משמעו איסור לאמץ אמונה זרה ודת חדשה מאומה אחרת [רש"י, אבן עזרא, מלבי"ם].
סיומו של הפסוק, וְגַם אֲנִי אֵלָיִךְ, מציג את תגובת הנביא וה', ונחלק לשני כיווני פירוש עיקריים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמילת השלילה "לא" נמשכת גם לחלק זה של המשפט, כלומר: "וגם אני לא אבוא אלייך". כשם שהאישה מתבקשת לשבת לבדה, כך גם הנביא לא יממש את הנישואין עמה בינתיים וישמור על ריחוק [אבן עזרא, רד"ק, שטיינזלץ]. מנגד, פירוש נוסף רואה במילים אלו הבטחה לנאמנות הדדית: כשם שהיא ממתינה לו, כך גם הוא יפרוש מאחרות, ישמור לה אמונים, ויחכה לזמן העתידי שבו יגאל אותה ויישא אותה לעולם [מצודת דוד, מלבי"ם]. דעה נוספת מציגה פן של התניה, לפיו משמעות המילים היא שאם העם ישוב אל ה', גם ה' ישוב אליו [אבן עזרא].