לאחר נבואות קודמות, פונה ה' אל הנביא בציווי חדש הממחיש את מורכבות הקשר בין ה' לעמו. דרך תיאור של מערכת יחסים רווית אהבה ובגידה, משתקפת המציאות העגומה של אומה המפנה עורף לאלוהיה לטובת תענוגות חומריים ועבודה זרה, בעוד אהבתו של ה' אליה נותרת בעינה.
הנביא מצטווה לֵךְ אֱהַב־אִשָּׁה. הפרשנים מסכימים כי מדובר בהוראה לקחת אישה ולקדשה [אבן עזרא, מצודת דוד, שטיינזלץ], כאשר ישנה מחלוקת האם המעשה התרחש במציאות או שמא מדובר במראה נבואי ובמשל שהנביא נשא בפני העם [אברבנאל]. מנגד, יש הסבורים כי הציווי הוא לאהוב את האישה בדרך של קשר רגשי בלבד, ללא נישואין רשמיים, בשונה מהאישה שנלקחה בפרק הראשון [מלבי"ם].
אישה זו מתוארת כאֲהֻבַת רֵעַ וּמְנָאָפֶת. המילה רֵעַ משמעה חבר, אך בהקשר זה הכוונה היא לבעל [מצודת ציון]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהאישה חביבה ואהובה מאוד על בעלה, ובכל זאת היא בוגדת בו ומנאפת תחתיו. פירוש נוסף גורס כי היא אינה נשואה כלל, אלא פנויה שיש לה בן זוג האוהב אותה, והיא בוגדת בו עם אנשים אחרים [מלבי"ם], או שהיא פשוט אוהבת אדם אחר ומנאפת עמו [אבן עזרא].
מערכת יחסים אנושית זו משמשת סמל כְּאַהֲבַת ה' אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אהבה עמוקה וייחודית כאהבת איש לאישה המועדפת עליו [רד"ק]. למרות אהבה זו, בני ישראל פֹּנִים אֶל־אֱלֹהִים אֲחֵרִים, כלומר מסבים את פניהם וסרים מאחרי ה' לטובת עבודה זרה. גישה ייחודית רואה בכך משל לתקופת הגלות: ה' כבר אינו במעמד של "בעל" רשמי לישראל, אך הוא עדיין אוהב אותם בסתר כ"רֵעַ" ומשגיח עליהם, בעוד הם ממשיכים לבגוד בו [מלבי"ם].
הפסוק נחתם בתיאור העם כאֹהֲבֵי אֲשִׁישֵׁי עֲנָבִים. המילה אֲשִׁישֵׁי מתפרשת ככוסות, גביעים או כדי יין [מצודת ציון, אבן עזרא, שטיינזלץ], או כמידה מסוימת של יין. הפרשנים מסבירים כי במקום לאהוב את תורת ה' ומצוותיה, העם בוחר לאהוב תענוגות חומריים, מרבה לשתות יין ולהשתכר [רש"י, רד"ק]. השכרות וההוללות משכיחות את החכמה ומובילות את העם באופן ישיר לניאוף ולרדיפה אחר עבודה זרה [מצודת דוד]. לחלופין, היין מסמל את הפיתויים הזולים שבגינם ישראל עוזבים את ה' בגלותם, בדומה לאישה מופקרת הבוגדת באהובה תמורת תגמול פעוט של כוס יין [מלבי"ם].