נבואת הנחמה חותמת את תהליך הגאולה והפיוס שבין ה' לכנסת ישראל. מהלך זה הופך את המשמעות הטראגית של שמות בניו של הנביא, שסימלו חורבן וריחוק, להבטחות של ברכה, ריבוי וחידוש הברית.
ההבטחה וּזְרַעְתִּיהָ לִּי בָּאָרֶץ מסמלת את נטיעתה המחודשת של כנסת ישראל בארצה, לאחר שהייתה זרועה בארץ נוכריה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהשימוש בפועל זריעה מורה על ריבוי ופריון עצום, בדומה לזרעי האדמה. מתוך כך, עולה תפיסה עמוקה לגבי מטרת הגלות: כשם שחקלאי זורע כמות קטנה של תבואה כדי לקצור יבול גדול פי כמה וכמה, כך פיזורה של האומה בגלות נועד כדי שיתווספו אליה גרים רבים שישובו עמה לארץ ישראל [רש"י, רד"ק, מלבי"ם]. בכך משתנה משמעות השם "יזרעאל" מפיזור בארץ האויב לזריעה אלוהית המצמיחה תבואת קודש [מלבי"ם].
בהמשך, הופך ה' את משמעות שמה של הבת, וְרִחַמְתִּי אֶת לֹא רֻחָמָה, ומבטיח להעניק חסד לאותו עם שבעבר נשללו ממנו הרחמים [מצודת דוד]. יש הסבורים כי הבטחה זו מתייחסת לדור האבות [אבן עזרא], בעוד גישה אחרת מייחסת אותה ספציפית לגלות עשרת השבטים, שיזכו להשגחה אלוהית נסתרת הפועלת דרך חוקי הטבע [מלבי"ם].
השלב האחרון בתיקון מופנה אל הבן השלישי, וְאָמַרְתִּי לְלֹא עַמִּי עַמִּי אַתָּה. ה' מכריז על חידוש הברית עם אלו שנולדו בגלות [אבן עזרא], או לחלופין עם שבטי יהודה ובנימין, שיזכו להתגלות אלוהית גלויה ועל טבעית [מלבי"ם]. בתגובה להכרזה זו של ה', ישיב העם באמונה שלמה: וְהוּא יֹאמַר אֱלֹהָי [מצודת דוד].
באשר לזמן התרחשותה של גאולה זו, ישנה דעה כי מדובר בנבואה המיועדת לעתיד לבוא, אך ייתכן גם שזוהי הבטחה מותנית: אם הגולים ישובו מדרכם הרעה, הם יזכו לחזור לארצם חרף גזירת הגלות הקשה שנגזרה עליהם [אבן עזרא].