הקשר בין ה' לעם ישראל מתואר כברית נישואין נצחית ובלתי ניתנת לניתוק. המילה וְאֵרַשְׂתִּיךְ מובנת כפעולת הקידושין שבה לוקח האיש את בחירת לבו לארוסה, וכאן היא מסמלת את חידוש הברית בין ה' לעמו.
ההבטחה כי הקשר יהיה לְעוֹלָם עומדת בניגוד לקשרים הקודמים בהיסטוריה של העם. בעוד שהגאולה הראשונה ממצרים לא החזיקה מעמד לנצח בעקבות חטאי העם והיציאה לגלות, והחזרה מגלות בבל לוותה בקלקולים מוסריים שניפצו את הצדק והמשפט, הגאולה העתידית תהיה נצחית לחלוטין וללא חטא (מלבי"ם, רד"ק). יש הרואים במילה זו גם רמז לזכות הייחודית של עם ישראל לחיי הנצח של העולם הבא (אברבנאל). קדושת עולמים זו של האירוסין האלוהיים היא המקור הרוחני שעליו מבוססות ברכות האירוסין והחופה במסורת ישראל (אהבת יהונתן).
הפסוק מפרט ארבע מידות שבאמצעותן תתקיים ברית זו: בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא לחלק את המידות הללו לדיאלוג הדדי בין העם לבין ה'. המילים בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט מתארות את ההתנהגות המוסרית שתידרש מעם ישראל, ובתמורה, המילים וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים מתארות את הגמול שה' יעניק להם. מערכת יחסים זו מדומה להסכם נישואין: עם ישראל מביא כ"נדוניה" את ההקפדה על משפט וצדק חברתי, ובתמורה מביא "החתן", ה', מתנות של חסד ורחמים (מלבי"ם). השלמה זו הכרחית, שכן מעשי הצדק של האדם לעולם אינם מספיקים כדי להצדיק את השפע האלוהי העצום, ולכן ה' מוסיף עליהם בחסדו (מצודת דוד). כאשר העם נוטש את הצדק והמשפט, ה' אוסף בחזרה את חסדו ורחמיו, אך כאשר הם שבים לעשות צדק, הוא מעטר אותם מחדש ברחמים (רש"י).
גישה שונה מציעה כי כל ארבע המידות מתייחסות למצוות התורה שעל עם ישראל לקיים בתחום שבין אדם לחברו. לפי קו מחשבה זה, צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מייצגים את החובות שעל פי שורת הדין, ואילו חֶסֶד וְרַחֲמִים מייצגים את המעשים שהם לפנים משורת הדין, מתוך חמלה ואהבת הזולת (אברבנאל). מנגד, יש החולקים על עצם החלוקה בין מעשי האדם למעשי ה', וסבורים שאין בכך צורך, שכן ייתכן שכל ארבע המידות מתארות פשוט את האופן שבו ה' בעצמו כורת את הברית עם עמו (אבן עזרא), או שהאירוסין יתקיימו בזכות קיומן של מידות אלו (צאינה וראינה).