חזון הגאולה מציג תמונה מרהיבה של פיוס והרמוניה קוסמית בין ה' לעולמו. בזמן הישועה תוסר הקללה ששרתה על הטבע בימי הפורענות והגלות, ומערכת היחסים בין הבריאה לבורא תתחדש מתוך שפע וברכה.
הנביא מצייר כאן שרשרת פיוטית של בקשות ומענים בין מרכיבי הבריאה השונים. הארץ הצמאה משתוקקת למים וכאילו דורשת אותם מן השמים, ואילו השמים, המבקשים להגשים את הפוטנציאל האצור בהם ולהשפיע טובה, פונים אל ה' בבקשה רשות להוריד את הגשם [מלבי"ם, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
המילה אֶֽעֱנֶה֙ מתפרשת בקרב רוב הפרשנים כלשון תשובה, היענות לבקשה ומילוי משאלה. עם זאת, יש המפרשים מילה זו במשמעות של המצאה ואספקה תמידית של שפע [אבן עזרא], או כפעולה של יציקת הטוב מן העולמות העליונים מטה [רש"י].
כאשר ה' מכריז אֶעֱנֶ֖ה אֶת־הַשָּׁמָ֑יִם, הוא מבטיח כי בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא, יום הישועה, הוא ייעתר לבקשת השמים. בניגוד לימי החורבן שבהם השמים נעצרו והיו אטומים כברזל, כעת תשרה עליהם השגחה אלוהית ישירה. ה' יכוון את המערכות השמימיות לטובה, יבטל גזירות רעות, ויצווה על השמים להריק את ברכתם [רד"ק, אבן עזרא, אברבנאל].
בעקבות ההיענות האלוהית, מגיע השלב הבא בשרשרת: וְהֵ֖ם יַעֲנ֥וּ אֶת־הָאָֽרֶץ. השמים ישיבו לארץ הצמאה וימלאו את בקשתה, בכך שימטירו עליה טל וגשמי רצון בעתם. כך ייווצר סנכרון מלא בין חוקי הטבע להשגחה העליונה, והעולם כולו יזכה לברכה שלמה [מלבי"ם, מצודת דוד].