הפסוק מציג תמונה משפחתית דרמטית, שבה ה' נמשל לבעל נבגד הקורא לילדיו להתעמת עם אימם הסוררת ולהוכיחה על בגידתה.
הפרשנים מסכימים כי האם והבנים משמשים כאן כמשל. הגישה המרכזית היא שה"אם" מסמלת את האומה כולה, כנסת ישראל, ואילו ה"בנים" הם הפרטים והיחידים בכל דור [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. הבקשה רִיבוּ בְאִמְּכֶם מופנית בעיקר כלפי הצדיקים והנביאים שבעם, הנדרשים להוכיח את הציבור החוטא [מצודת דוד, אברבנאל]. מוטל עליהם לריב עם האומה משום שמעשיה הרעים מביאים עונש וגלות על הכלל כולו [מלבי"ם, אברבנאל], והמטרה היא לעורר אותם לתשובה ולעזיבת העבודה הזרה [אבן עזרא, צאינה וראינה].
ההכרזה כִּי־הִיא לֹא אִשְׁתִּי וְאָנֹכִי לֹא אִישָׁהּ (כאשר המילה אִישָׁהּ משמעותה בעלה [מצודת ציון]), מבטאת את הניתוק שנוצר. בעקבות זנותה של האומה והליכתה אחרי אלוהים אחרים, ה' מסלק ממנה את השגחתו ואינו מספק יותר את צרכיה [מצודת דוד, רד"ק, מלבי"ם]. מנגד, יש המפרשים קביעה זו דווקא בתמיהה: וכי אפשר לומר שהיא אינה אשתי? הרי כנסת ישראל מקודשת לה' באופן בלעדי, ולכן פנייתה לאלוהים אחרים נחשבת לבגידה חמורה של אישה נשואה המאמצת גינוני זנות [אברבנאל].
הדרישה היא להסיר את סממני הבגידה: וְתָסֵר זְנוּנֶיהָ מִפָּנֶיהָ וְנַאֲפוּפֶיהָ מִבֵּין שָׁדֶיהָ. המילים זְנוּנֶיהָ וכן נַאֲפוּפֶיהָ (מלשון ניאוף [מצודת ציון]), מופיעות בכפל אותיות המעיד על פעולה חזקה ומתמדת של חטא [אבן עזרא, מלבי"ם].
הנביא משתמש בתיאור ציורי של אישה המקשטת את עצמה כדי למשוך מאהבים: צביעת הפנים באיפור, והנחת בשמים או עשיית מעשי זימה בין השדיים [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל]. במישור הרוחני, סממנים אלו מייצגים את העבודה הזרה. חלוקה אחת רואה בכך הבחנה בין חטאים גלויים ופומביים הניכרים על הפנים, לבין תאוות ויצרים נסתרים החבויים בלב, בין השדיים [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. פרשנות אלגורית נוספת מציעה שהפנים מסמלים את הנביאים, שכן העם החליף נביאי אמת בנביאי שקר, והשדיים רומזים לתורה שבכתב ולתורה שבעל פה, שהעם החליף בחוקי הגויים [רד"ק]. לחלופין, הדבר רומז לעבודה זרה שהוצבה בסתר בין קירות הבתים [רש"י].