האזהרה המופנית כלפי האומה, המדומה לאם שסרחה, נושאת בחובה השלכות קשות גם על היחידים המרכיבים אותה. הנביא מבהיר כי אם האומה לא תשנה את דרכיה ותשוב ממעשיה, גם הילדים עצמם ילקו בעוונה [ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מציגים גישות שונות באשר לזהותם של הבנים שעליהם נאמר וְאֶת־בָּנֶיהָ לֹא אֲרַחֵם. גישה אחת מסבירה כי האומה כולה נמשלת לאם, ואילו הפרטים המרכיבים אותה הם הבנים, או לחלופין, מדובר בבני הדורות הבאים שממשיכים לדבוק במנהגי העבודה הזרה של הדור הראשון [רד"ק]. העונש שיושת על בנים אלו הוא ההליכה לגלות [אבן עזרא].
מנגד, גישה אחרת ונוקבת קובעת כי המילה בָּנֶיהָ מתייחסת דווקא אל הצדיקים שבאומה [מצודת דוד, מלבי"ם]. על פי תפיסה זו, ה' לא יחוס אפילו על הצדיקים, משום שכאשר כלל האומה חוטאת, העולם נידון אחר הרוב [מלבי"ם]. הסיבה לכך טמונה בהמשך הפסוק: כִּי־בְנֵי זְנוּנִים הֵמָּה. הנביא משתמש במשל הזונה כדי להמחיש שכשם שילדיה של זונה אינם זוכים לרחמים וסובלים בגלל מעשי אמם אף על פי שלא חטאו בעצמם, כך גם הצדיקים יסבלו וילקו בעוון כללות האומה [מצודת דוד].