הטרגדיה הרוחנית של עם ישראל משתקפת בכפיות טובה ובעיוורון עמוק כלפי מקור השפע שלו. במקום להכיר בטובת ה׳, העם מייחס את הצלחתו הכלכלית לכוחות זרים, ואף משתמש במתנות שקיבל כדי לעבוד אותם.
הפסוק פותח במילים וְהִיא֙ לֹ֣א יָֽדְעָ֔ה, והפרשנים מציעים מספר הסברים למהות חוסר הידיעה. יש המבארים כי העם פשוט לא שם אל ליבו והעמיד פנים שאינו יודע [רש"י], ויש שתולים זאת בהטעיה מכוונת מצד מנהיגי העם ונביאי השקר [רד"ק]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהאומה סברה בטעות כי מקור השפע, הלחם וההצלחה מגיע מאותם "מאהבים" זרים, קרי אלילי הבעל ומערכת הכוכבים והמזלות, ולא הבינה כי ה׳ הוא המשגיח הבלעדי הנותן לה את כל צרכיה.
בפסוק מוזכרים הַתִּיר֣וֹשׁ שמשמעותו ענבי יין, וְהַיִּצְהָ֑ר שהוא שמן [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. ה׳ העניק להם את כל אלו, אך מתוך רוב טובה העם בעט, ואת השפע העצום ניצל למטרות זרות. על המילים וְכֶ֨סֶף הִרְבֵּ֥יתִי לָ֛הּ וְזָהָ֖ב עָשׂ֥וּ לַבָּֽעַל מסבירים הפרשנים כי הכסף והזהב שה׳ הרבה להם, נלקחו על ידי צורפים כדי ליצור ולייפות את צלמי הבעל, שייצגו את צבא השמים [מצודת דוד, אבן עזרא, רד"ק].
קושי פרשני מרכזי עולה ביחס לפסוק הקודם, שבו הצהירה האומה "אלכה ואשובה אל אישי הראשון", משפט הנראה כחזרה בתשובה. כיצד, אם כן, מיד לאחר מכן נאמר שהיא "לא ידעה" ומופיע תיאור של חטא?
רוב המפרשים מיישבים זאת בכך שפסוקנו מתאר את מצבה של האומה בעבר, בזמן חטאה, בטרם החליטה לשוב אל ה׳ [אבן עזרא, אברבנאל בשם שאר המפרשים].
מנגד, יש המפרשים כי פסוק זה מעיד על פגם מהותי בתשובתה של האומה גם בהווה. לפי גישה אחת, למרות הרצון לשוב אל ה׳, העם עדיין החזיק באמונה השגויה שההצלחה בעבר נבעה מהשפעת הכוכבים, ולא השכיל להבין שישראל אינם כפופים למערכת המזלות אלא להשגחת ה׳ בלבד [מלבי"ם].
גישה אחרת, מורכבת יותר, גורסת כי תשובת העם כלל לא הייתה עזיבה של האלילים. האומה סברה שהאלילים אכן משפיעים טובה, אלא שהשפעת ה׳ טובה יותר. לכן, כוונתה הייתה לעבוד את ה׳ כסיבה ראשונה, אך להמשיך לעבוד במקביל גם את הבעל והמזלות כאמצעים, מתוך מחשבה ששילוב הכוחות ירבה את הברכה. על סכלות זו מגיב הפסוק: העם עדיין לא הפנים שכל הדגן, התירוש, הכסף והזהב הגיעו אך ורק מאת ה׳. בגלל אמונה פגומה זו, כפי שיתואר בפסוקים הבאים, ה׳ יעניש את העם וייקח ממנו את כל השפע שהעניק לו [אברבנאל].