אזהרה חריפה ונוקבת מופנית כלפי האומה, המומשלת לאישה הבוגדת בבעלה. המסר המרכזי הוא שאם העם לא יחדל ממעשיו הרעים ומבגידתו הרוחנית, ה' ייקח בחזרה את כל הטובות, ההצלחות וההשגחה שהעניק לו. האומה תאבד את כל מתנותיה ותחזור למצב הפגיע, חסר האונים והדל ביותר שבו הייתה נתונה בראשית דרכה.
האיום נפתח במילים אַפְשִׁיטֶנָּה שמשמעותן הסרת הלבוש, ו-וְהִצַּגְתִּיהָ שפירושן העמדתה במקומה [מצודת ציון, אבן עזרא]. הפרשנים מסבירים כי אם האומה לא תעזוב את דרכי הזנות שלה, ה' יפשיט מעליה את בגדיה ויותיר אותה עירומה. פעולה זו מסמלת את הבושה הגדולה שעושים לאישה נואפת [מצודת דוד], ומהווה משל להסרת ההשגחה האלוהית, השראת השכינה וכל כלי התפארת והמתנות שה' העניק לישראל [מלבי"ם, אברבנאל].
העמידה בעירום מתוארת כְּיוֹם הִוָּלְדָהּ. רוב הפרשנים מסכימים כי יום הלידה הוא משל מובהק לתקופת שעבוד מצרים. בראשית דרכם, בני ישראל היו משוללים כל מעלה או שלמות, בדומה לתינוק שננטש ביום היוולדו כשהוא עירום ומתבוסס בדמו. ה' מצא אותם בשפל מצבם, רחץ אותם, הלביש אותם וגאל אותם, וכעת הוא מאיים להחזיר אותם לאותו מצב ראשוני וחסר כל [רש"י, רד"ק, אבן עזרא, מלבי"ם, אברבנאל, צאינה וראינה].
לאחר מכן, ה' מאיים: וְשַׂמְתִּיהָ כַמִּדְבָּר. המדבר מסמל מקום שאין בו אדם [אבן עזרא], מצב שבו האומה תהיה מופקרת לכל ומשוללת מכל טובה ומחיה [מצודת דוד, רד"ק]. יש שרואים במדבר רמז לגלות העמים שאליה תושלך האומה [מלבי"ם], או אזכור לגזרות המוות שנגזרו על דור המדבר [רש"י]. מנגד, ישנה גישה החולקת על הפירוש שהכוונה היא להפקרות כללית, ומסבירה שה' יחזיר את האומה לאותה מדרגה מסוכנת של הליכה במדבר השמם הממשי, מקום של נחשים, עקרבים, צמאון, חוסר ירושת ארץ והיעדר מזון טבעי [אברבנאל].
הפסוק ממשיך ומקביל את המדבר למילים וְשַׁתִּהָ כְּאֶרֶץ צִיָּה, כאשר המילה וְשַׁתִּהָ מבטאת שימה ונתינה [מצודת ציון], ו-צִיָּה משמעותה שיממון [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. בעוד שחלק מהפרשנים רואים בכך כפל לשון פיוטי [מצודת דוד, רד"ק], אחרים מצביעים על החמרה משמעותית: בניגוד למדבר שעשוי להפוך למקום יישוב אם יעבדו ויזרעו אותו, ארץ ציה היא מקום שומם לתמיד. השימוש בפועל זה מורה על כך שה' יקבע אותה במצב של שיממון נצחי ומוחלט [מלבי"ם].
העונש נחתם במילים וַהֲמִתִּיהָ בַּצָּמָא. עונש הצמא מגיע בבחינת מידה כנגד מידה, משום שהאומה ייחסה את מקורות המים והמזון שלה לאלילים שמהם זנתה, אותם כינתה מאהבים [אבן עזרא]. מעבר למוות הפיזי מחוסר מים בארץ הציה, הצמא מקבל גם משמעות רוחנית עמוקה: זהו צמא שנובע מביטול התורה, המצוות והנבואה, מצב שבו האומה תגווע מצמא לשמוע את דברי ה', אך לא תמצא אותם [רד"ק, אברבנאל].