לאחר דברי התוכחה הקשים, עובר הנביא לנבואת נחמה ופיוס, תוך שימוש במשל ציורי של בעל המבקש להשיב אליו את אשתו שסרחה. ה' מציג את עצמו כמי שיוזם את חידוש הקשר ופועל כדי לעורר מחדש את אהבת הנעורים והמסירות שאפיינו את הקשר בתחילתו כימי יציאת מצרים [ביאור שטיינזלץ].
תחילה מצהיר ה', לָכֵן הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ. המילה "מפתיה" מבטאת פיתוי, הסתה ושידול [מצודת ציון, רש"י]. בנמשל, כשם שמפתה גורם לאדם לשנות את דעתו המקורית, כך ה' יעורר את לב העם, ירחיק אותם מדעתם הקודמת שמשכה אותם לרדוף אחר תאוות, ויטע בהם רצון לשוב בתשובה ולבחור בטוב [רד"ק]. כחלק ממשל האישה שרדפה אחר מאהביה, הבעל מבין כי כל תחבולותיו לא הועילו, ולכן עליו להרחיק אותה מסביבתה המוכרת ומכל הסחות הדעת. הוא מפתה אותה ללכת אחריו למקום מבודד שבו אין איש, כדי שיוכלו להתייחד [מצודת דוד, מלבי"ם].
המקום המבודד שאליו מוביל ה' את העם הוא וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר. הפרשנים נחלקו בשאלת זהותו של אותו "מדבר". גישה אחת מפרשת שהמדבר הוא ארץ ישראל עצמה, שבעקבות החורבן הפכה לשוממה כמדבר [אבן עזרא]. לעומת זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמדבר מסמל את הגלות בין האומות, המכונה בפי הנביאים "מדבר העמים". במקום זה, ישראל ירגישו בודדים כמדבר ציה, מוקפים באומות שיתרחקו מהם ויציקו להם כנחשים ועקרבים, ומתוך צער הגלות והבדידות הם יגיעו למסקנה שמוטב היה להם כשעשו את רצון ה' [רש"י, מלבי"ם, רד"ק]. גישה שלישית וייחודית רואה במדבר לא את הגלות עצמה ולא את ארץ ישראל, אלא את תהליך היציאה מהגלות. בדומה לדור יוצאי מצרים שהלך במדבר השמם ארבעים שנה, כך גם ישראל יעברו תהליך של טלטולים, נדודים וגירושים מאומה לאומה. מסע זה נועד לברר ולצרף את העם, כך שהחוטאים יתמו בדרך והצדיקים יזדככו [אברבנאל].
בסופו של התהליך, באותו מקום מבודד, מבטיח ה': וְדִבַּרְתִּי עַל־לִבָּהּ. אלו הם דברי פיוס, נחמה ואהבה [מצודת דוד, מלבי"ם]. ה' ינחם את העם על צער הגלות שסבלו [רד"ק], ויפיח בהם אומץ לב וחוזק אמונה לעמוד בכל התלאות והייסורים של הנדודים, תוך חיזוק הכיסופים לתורה ולשמירת הקשר עמו הרבה יותר ממה שהיה להם בעבר [אברבנאל].