בגידה רוחנית עמוקה מתרחשת כאשר אומה מפנה עורף למי שמעניק לה חיים ושפע, ובוחרת לתלות את ביטחונה והצלחתה בגורמים זרים וכוזבים.
הפרשנים מציגים שתי גישות מרכזיות להבנת חלקו הראשון של הפסוק. הגישה הפשטנית רואה בכך תיאור של כלל האומה שסרה מעל ה' [מצודת דוד]. המילים זָנְתָה אִמָּם מתייחסות לאם המגדלת את בניה, בעוד המילה הוֹרָתָם (מלשון הריון) מדגישה כי האם עשתה מעשי בושה עוד משלב ההיריון, כך שקיים חשש ממזרות ופגם שורשי בעצם היווצרותם של הבנים [מצודת דוד, מלבי"ם]. לעומת זאת, גישה פרשנית אחרת קוראת את הפסוק כביקורת חברתית והנהגתית. לפי גישה זו, אִמָּם היא כנסת ישראל, ואילו הוֹרָתָם אינה מתייחסת להיריון אלא להוראה – אלו הם החכמים, המנהיגים ונביאי השקר המורים לעם את הדרך. הבושה הגדולה נובעת מצביעותה של ההנהגה: מנהיגים אלו דורשים מההמון שלא לגנוב ושלא להלוות בריבית, אך חוטאים בכך בעצמם. שחיתות זו של ראשי העם היא שמובילה את האומה כולה לחטוא וממיטה עליה חרפה [רש"י, רד"ק, נחל שורק, חומת אנך, צאינה וראינה].
בהמשך, האומה מצהירה בגלוי ובחוסר בושה: אֵלְכָה אַחֲרֵי מְאַהֲבַי. המונח "מאהבים" מצביע על אהבה חומרית וקיצונית [מלבי"ם], והפרשנים חלוקים לגבי זהותם של אותם מאהבים. דעה אחת גורסת כי מדובר בבריתות פוליטיות וכלכליות עם אימפריות זרות כמו אשור ומצרים. ישראל בטחה בקשרים אלו והאמינה שהם המקור לישועתה ולשלוותה [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, גישה רחבה יותר מזהה את המאהבים כעבודה זרה וכמערכת הכוכבים, השמש והירח. העם ייחס את שפע העולם לכוחות הטבע והמזלות, מתוך אמונה מוטעית שהם אלו שמעניקים לו את צרכיו, בעוד שה' אינו מיטיב ואינו מרע [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, מלבי"ם, צאינה וראינה].
האומה מפרטת את המתנות שהיא סבורה שקיבלה מאותם מאהבים, ובכך מתנתקת לחלוטין מתלותה בה'. היא מונה את כל צרכיה, מן הבסיסיים ועד למותרות: לַחְמִי וּמֵימַי – המזון והמים ההכרחיים לקיום [אבן עזרא]; צַמְרִי וּפִשְׁתִּי – חומרי הגלם, צמר ופשתן, המשמשים ללבושה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]; ולבסוף שַׁמְנִי וְשִׁקּוּיָי – מוצרי תענוגות כמו שמן לסיכה ומשקאות כדוגמת יין [אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם]. מתוך תפיסה מעוותת זו, האומה משתכנעת שאין לה כל צורך ב"בעלה" האמיתי, ה', שכן מאהביה הזרים מספקים את כל מבוקשה [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם].