החגים ומועדי הקודש, שנועדו להיות זמנים של התעלות רוחנית ושמחה, עתידים לאבד את משמעותם ולהפוך לימי צרה ואפלה בעקבות בגידתו הרוחנית של העם.
המילה וְהִשְׁבַּתִּי מבטאת ביטול מוחלט והפסקה של מְשׂוֹשָׂהּ, כלומר של שמחת האומה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. ביטול השמחה נובע מכך שמרוב צרות ומצוקות שיבואו על העם, לא תתאפשר עוד שמחה טבעית בימים אלו, שכללו בעבר מנוחה והקרבת קורבנות מוסף [רד"ק].
הפרשנים מציגים שני מניעים מרכזיים לעונש זה. מחד, העם הפך את המועדים לימים של עבודה זרה, מתוך אמונה מוטעית כי זמנים אלו מביאים עמם הצלחה התלויה בכוכבים ובמזלות. לכן, ה' הופך את ימי השמחה לאפלה, כדי להוכיח שהוא בלבד שולט בזמנים ובמערכות השמיים [מלבי"ם]. מאידך, העם ניסה לשלב בין עבודת ה' לעבודת הבעל, וקיים את מקראי הקודש רק כדי לספק את הנאתם העצמית. עקב כך, זכות שמירת השבתות והמועדים לא תגן עליהם עוד, דבר המעיד על תום זכות האבות באותה תקופה [אברבנאל].
הפסוק מונה סוגים שונים של זמנים מקודשים. חָדְשָׁהּ הוא ראש החודש, זמן התחדשות הלבנה, שהיה נחשב ליום שמחה [אבן עזרא, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. בנוסף, קיימת אבחנה ברורה בין חַגָּהּ לבין וְכֹל מוֹעֲדָהּ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא ש"חג" מתייחס לשלושת הרגלים, בעוד ש"מועד" כולל את ראש השנה, יום הכיפורים ושמיני עצרת [רד"ק בשם רב סעדיה גאון, מצודת דוד].
אבחנה זו נובעת מכך שהמילה חַגָּהּ מציינת ימים שבהם מקריבים קורבנות שלמי חגיגה, או לחלופין ימים של סעודה, שמחה והתאספות, גם אם אינם קבועים מראש בלוח השנה. לעומת זאת, המונח מוֹעֲדָהּ מתייחס לזמנים שנקבעו ויועדו מראש בלוח השנה, גם אם אינם כוללים קורבנות חגיגה או סעודות שמחה, כמו ראש השנה ויום הכיפורים [מלבי"ם, רד"ק].