בגידת העם והפניית העורף לה' מובילות להרס המקורות שמהם שאבו את שמחתם. כאשר בני אדם מייחסים את הברכה והשפע שניתנו להם לאלילים ולכוחות זרים, התוצאה היא אובדן מוחלט של אותן מתנות.
המילה וַהֲשִׁמֹּתִי משמעותה הפיכה לשממה וחורבן. ה' מכה דווקא בגַּפְנָהּ וּתְאֵנָתָהּ, שכן הענבים והתאנים נחשבים למיטב מאכל האדם לאחר תבואת הבסיס, והם אלו שמסמלים את השמחה בימי החגים, המועדים והשבתות [רד"ק, אברבנאל].
הסיבה לחורבן טמונה במילה אֶתְנָה. רוב הפרשנים מסכימים כי מילה זו נגזרת מ"אתנן" (שכר של זונה), והיא נכתבת בתוספת האות אל"ף. השימוש במילה זו ממשיך את דימוי העם לאישה זונה, אשר בעזות מצח מתייחסת לנדוניה ולשפע שקיבלה מבעלה כאל תשלום שניתן לה ממאהביה [רש"י, רד"ק, אבן עזרא, מלבי"ם]. גישה נוספת מפרשת את המילה פשוט כ"מתנה" [אברבנאל].
אותם מְאַהֲבָי מוזכרים הם למעשה האלילים, הבעלים או מערכת השמיים והמזלות. באותם דורות, העם ערבב אמונות וסבר שהאלילים והכוחות העליונים הם האחראים על יבול האדמה, ולכן עבדו אותם כדי לזכות בשפע [מצודת דוד, שטיינזלץ, אברבנאל]. בשל כפיות הטובה הזו, ה' לוקח מהם את הפירות כדי שיידעו ויכירו מי הוא באמת המקור האמיתי לכל הטוב שקיבלו [רד"ק].
כעונש, ה' מצהיר: וְשַׂמְתִּים לְיַעַר וַאֲכָלָתַם חַיַּת הַשָּׂדֶה. הפרדסים המטופחים ועצי הפרי יהפכו להפקר ויידמו ליער פראי. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים מציגה פירוש כפול לחלק זה: ברובד הפשט, חורבן הארץ יביא לכך שחיות בר ישוטטו בה בחופשיות ויאכלו את הפירות הנטושים [רש"י, רד"ק, שטיינזלץ]. ברובד האלגורי, "חיית השדה" מסמלת את אומות העולם הפראיות ואת צבאות האויב, כדוגמת מלך אשור או הרומאים. עם גלות ישראל, הארץ תאבד את ברכתה, והאויבים הזרים הם אלו שיירשו את הארץ, יבזזו אותה ויאכלו את פריה [מצודת דוד, רד"ק, מלבי"ם, אברבנאל].