תארו לעצמכם שאתם משקיעים ונותנים למישהו מתנה נפלאה, אבל במקום להגיד לכם תודה, הוא בטוח שמישהו אחר לגמרי הביא לו אותה. איך הייתם מרגישים? זה בדיוק מה שקרה באותו דור. ה' העניק לעם ישראל שפע של יבול ופירות, אבל העם בחר להודות לאלילים ולפסלים. הם חשבו שהכוחות הזרים האלה, שאותם כינו מְאַהֲבָי, הם האחראים לברכה. בני העם אפילו קראו לשפע הזה אֶתְנָה, כלומר מתנה שהם כביכול קיבלו מהאלילים שלהם.
כדי ללמד אותם מי באמת המקור לכל הטוב, ה' לוקח מהם את המתנות. ה' אומר וַהֲשִׁמֹּתִי, כלומר אהפוך לשממה ועזובה, את גַּפְנָהּ וּתְאֵנָתָהּ. למה דווקא את הגפנים והתאנים? כי הפירות הטעימים והמיוחדים האלה מסמלים את השמחה של העם בימי החגים והשבתות. במקום גינות מטופחות, ה' אומר וְשַׂמְתִּים לְיַעַר וַאֲכָלָתַם חַיַּת הַשָּׂדֶה. המטעים היפים יהפכו ליער פראי, וחיות הבר יסתובבו שם בחופשיות ויאכלו את הפירות. כך, מתוך החוסר, העם יזכור ויכיר תודה לה' שנותן להם באמת את הכל.