הושע, פרק ב׳, פסוק ט״ו

קרה לכם פעם שהשקעתם ונתתם מתנה יקרה לחבר, אבל במקום להעריך אותה הוא הלך ונתן אותה למישהו אחר? זו הרגשה ממש לא נעימה, וזה בדיוק מה שקרה בין ה' לעם ישראל. הקשר ביניהם הגיע לשבר, והנביא מדמה את העם לאישה שעוזבת את הבעל האוהב שלה, ובמקום לחזור אליו היא ממשיכה להתקשט ולחפש אנשים זרים. המילה וּפָקַדְתִּי משמעותה שה' יזכור את התקופה הארוכה שבה הם חטאו, והתוצאה תהיה שהם יצטרכו לצאת לגלות ארוכה. החטא שלהם מתואר במילים אֲשֶׁר תַּקְטִיר לָהֶם, כלומר הם עבדו עבודה זרה לפסלים ולכוכבים בכל יום מחדש. כדי להסביר כמה הבגידה הזו עמוקה, הנביא אומר וַתַּעַד נִזְמָהּ וְחֶלְיָתָהּ. המילה וַתַּעַד פירושה לענוד תכשיטים, והמילים נִזְמָהּ וכן חֶלְיָתָהּ מתארות סוגים שונים של קישוטים ותכשיטים יפים. העם לקח את התכשיטים היפים שלו והעניק אותם כמתנה לאלילים הזרים כדי למצוא חן בעיניהם. בסוף מגיעה ההאשמה הכי כואבת, וְאֹתִי שָׁכְחָה. העם לא רק עזב את ה', אלא ממש עקר אותו מהלב ושכח אותו לגמרי. במקום לבקש עזרה מה', הם חיפשו עזרה אצל עמים אחרים ואלילים זרים, ובגלל השכחה המוחלטת הזו, ה' ייקח מהם גם את המעט שנשאר.