הואיל והעם ייחס את השפע שקיבל לאלילים ולכוחות הטבע, ה' משנה את דרך פעולתו כדי להוכיח שהוא המקור האמיתי לכל הברכה. במקום לעצור את הגשמים מראש, הוא יאפשר לתבואה לצמוח, אך ייקח אותה רגע לפני שתשמש את העם, וכך יוכיח כי מדובר בהשגחה עליונה ולא בטבע עיוור [מלבי"ם, צאינה וראינה].
לאור התנהגותה של האומה, מכריז ה': לָכֵן אָשׁוּב וְלָקַחְתִּי – אקח בחזרה את כל השפע שהענקתי לה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מציעים דרכים שונות שבהן תילקח התבואה: יש המסבירים שה' יביא אויבים שישדדו אותה [אבן עזרא], אחרים מפרשים שהדבר ייעשה באמצעות אסונות טבע כמו ברד וארבה [מצודת דוד], ויש הרואים בכך מארה כללית שתחול על הקציר והבציר [רד"ק].
לקיחת היבול תתרחש בְּעִתּוֹ, כלומר בדיוק בזמן שבו הפירות מסיימים להבשיל [רש"י, מצודת דוד]. הבחנה מעניינת קיימת בין מועדי הלקיחה: המילה בְּעִתּוֹ מתייחסת לזמן הטבעי של קציר הדְגָנִי, הנקצר מיד עם הבשלתו, ואילו המילה בְּמוֹעֲדוֹ מתייחסת לזמן הסכמי שקובע האדם, שכן את התִירוֹשִׁי (הענבים) נהוג להשאיר על הגפן כדי שימשיכו להבשיל בחום השמש, ומועד בצירתם תלוי בהחלטת הבעלים [מלבי"ם].
בחלקו השני של הפסוק נאמר וְהִצַּלְתִּי. הפרשנים מסכימים כי הפועל כאן אינו מלשון הצלה ועזרה, אלא משמעותו הפרשה, הסרה ולקיחה [רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון]. קיים הבדל דק בין הפעולות: בעוד ש"לקיחה" יכולה להתרחש עוד לפני שהיבול הגיע לידי הבעלים, המונח וְהִצַּלְתִּי מתאר חטיפה של דבר שכבר נמצא ממש בידיהם ומוכן לשימוש [מלבי"ם].
ה' יסיר מהם את הצַמְרִי וּפִשְׁתִּי שנתן להם. הדבר יקרה על ידי תמותת הצאן והכאת גידולי הפשתן [מצודת דוד], או על ידי לקיחת הבגדים המוכנים עצמם [מלבי"ם]. החומרים הללו נועדו לְכַסּוֹת אֶת־עֶרְוָתָהּ, כלומר את בשרה הגלוי [מצודת ציון], ולקיחתם תותיר את האומה ללא כסות ותמחיש לה כיצד אפילו צרכיה הבסיסיים ביותר תלויים לחלוטין בה' [רד"ק, צאינה וראינה].