הושע, פרק ב׳, פסוק ה׳

תארו לעצמכם שמישהו מציל אתכם ממצב קשה, מעניק לכם מתנות נפלאות ושומר עליכם מכל משמר, אבל במקום להודות לו – אתם מפנים לו עורף. זו בדיוק האזהרה החריפה שה' מעביר לעם ישראל. ה' אומר שאם העם ימשיך במעשיו הרעים ויעזוב אותו, הוא ייקח בחזרה את כל הטוב וההשגחה שהעניק להם. ה' אומר אַפְשִׁיטֶנָּה וגם וְהִצַּגְתִּיהָ, כלומר, הוא יסיר מהם את כל השפע, המתנות וההגנה ויעמיד אותם במצב ריק ופגיע, ממש כְּיוֹם הִוָּלְדָהּ. המילים האלו מזכירות את תקופת השעבוד במצרים, אז בני ישראל היו חלשים וחסרי אונים כמו תינוק קטן שרק נולד ואין לו כלום, עד שה' בא והציל אותם. ה' מזהיר שבלעדיו, המצב שלהם יהיה וְשַׂמְתִּיהָ כַמִּדְבָּר – מקום עזוב ומופקר שאין בו שום טובה, וגם וְשַׁתִּהָ כְּאֶרֶץ צִיָּה, שזו ארץ יבשה ושוממת לחלוטין. העונש מסתיים במילים וַהֲמִתִּיהָ בַּצָּמָא. למה דווקא צמא? מפני שהעם טעה וחשב שהאלילים הם אלו שנותנים לו מים ומזון, ולכן העונש מגיע בדיוק באותו אופן. אבל הצמא הזה הוא לא רק למים רגילים. זהו צמא פנימי ועמוק לשמוע את דברי ה' וללמוד תורה, צמא שהם ירגישו חזק מאוד כשהם יהיו רחוקים ממנו ולא יצליחו למצוא את דברו.