נבואה קשה מופנית כלפי החברה הישראלית באותו הדור, וחושפת שבר עמוק במערכת היחסים שבין העם, בוראו והארץ שבה הוא יושב. הכתוב מצביע על קריסת היסודות המוסריים והרוחניים, שאת מקומם תפסו חטאים רבים.
הקריאה שִׁמְעוּ דְבַר־ה' בְּנֵי יִשְׂרָאֵל פונה אל שתי הממלכות גם יחד [אברבנאל], ופותחת בדברי תוכחה ישירים [רד"ק]. הנביא מכריז כִּי רִיב לַה', כלומר, למקום יש טענה משפטית של ממש כלפי העם. כאשר העם התלונן בפני הנביאים על תוכחותיהם, משיב להם הנביא כי הריב אינו שלו אלא של ה' בעצמו, והוא זה שיפרע מהם על חטאיהם [מלבי"ם]. יתרה מכך, מכיוון שלא קם מנהיג אנושי שיוכיח את העם, נאלץ ה' בכבודו ובעצמו לתבוע את עלבונו [אברבנאל].
המשפט האלוקי מתנהל עִם־יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. רוב הפרשנים מסכימים כי הכוונה היא לתושבי ארץ ישראל, הארץ שה' בחר בה. ישיבת העם בארץ אינה מובטחת מאליה, אלא ניתנה בתנאי שיקיימו בה צדקה ומשפט. ה' נמשל לבעל בית, והעם לשוכרים. משעה שהפרו את התנאי ועשו את ההפך הגמור, פקעה זכותם לשבת בה, וה' עתיד להסתיר את פניו מהם [רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל]. מנגד, יש המפרשים את הביטוי כתיאור של מצב רוחני ירוד: בני אדם ששקועים בחומריות ונפשם דבוקה לארץ ולעפר [חומת אנך].
הכתוב מפרט את סיבת המשפט ומצביע על היעדרם של שלושה עמודי תווך בחברה: כִּי אֵין־אֱמֶת וְאֵין־חֶסֶד וְאֵין־דַּעַת אֱלֹהִים. חסרונם של אלה מוביל בהכרח לנפילה לעבירות חמורות [חומת אנך, ביאור שטיינזלץ]. החלוקה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהיעדר האמת והחסד מצביע על שבר במצוות שבין אדם לחברו, בעוד היעדר דעת אלוהים מצביע על נתק במצוות שבין אדם למקום [מלבי"ם].
המצב מתואר כהידרדרות הדרגתית. תחילה, אֵין־אֱמֶת: אין מי שעושה או דובר אמת [רד"ק], והעם נוטש את לימוד התורה [חומת אנך]. מתוך כך נובע שוְאֵין־חֶסֶד: שהרי אם בני האדם אינם מסוגלים לקיים אפילו את שורת הדין והאמת, קל וחומר שלא יעשו חסד, הדורש לוותר ולהעניק מעבר למה שחובה [רד"ק]. הלבבות נעשו אכזרים ורחוקים ממעשי צדקה [חומת אנך].
היסוד השלישי שחסר הוא וְאֵין־דַּעַת אֱלֹהִים בָּאָרֶץ. מושג זה מתפרש בכמה רבדים. במישור המעשי, ידיעת ה' אינה רק פילוסופיה אלא עשיית משפט וצדקה בפועל עם העני והאביון. במישור העיוני, חסרה החקירה וההעמקה להכרת האלוהות [רד"ק]. במישור המידותי, העם נגוע בגאווה הדוחקת את רגלי השכינה [חומת אנך].
גישה ייחודית קושרת את שלושת החסרונות הללו למצוות התלויות בארץ, כמו תרומות, מעשרות, שמיטה ויובל, ולכן הפסוק מדגיש שהם חסרים בָּאָרֶץ. מצוות אלו נועדו להשיג שלוש מטרות שמהן העם התעלם: האמת, שהיא האמונה בחידוש העולם ובהשגחה המשתקפת במצוות אלו; החסד, שהוא הדאגה לעניים, לגר, ליתום ולאלמנה מתוך תבואת הארץ; ודעת אלוהים, שהיא עצם קבלת עול המשפט האלוקי על הארץ [אברבנאל].