מצב של שקיעה מוחלטת בהרגלים הרסניים מוביל לעיתים לנקודת אל-חזור, שבה הניסיונות לתקן ולהוכיח מאבדים את טעמם. נראה כי מציאות זו עומדת במוקד הפנייה אל אפרים, המשמש כאן ככינוי למלכות ישראל ולעומדים בראשה [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
התיאור חֲבוּר עֲצַבִּים מצביע על קשר הדוק ובלתי ניתן להתרה. המילה עצבים משמעותה אלילים, דוגמת עגלי הזהב, הבעל והאשרה [מצודת ציון, רד"ק]. בחירת המילה אינה מקרית; היא נגזרת משורש עצבון, כדי להדגיש שפסילים אלו אינם מביאים כל תועלת או עזרה, אלא רק יגיעה רבה, כאב וצער [אבן עזרא, אברבנאל]. חרף זאת, העם והנהגתו נצמדים, דבקים וקשורים לאלילים אלו באופן כה עמוק, עד שאינם רוצים או מסוגלים לפרוש מהם [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. גישה נוספת קושרת את התנהגות העם גם לרדיפה אחר תענוגות גופניים וחומריים [אברבנאל].
לאור מצב אנוש זה, מגיעה ההוראה הַנַּח־לוֹ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שזוהי פנייה של ה' אל הנביא: מאחר שהעם הגיע למצב שבו אין לו תקנה, עליו להניח לו ולחדול מלהוכיחו, שכן דברי הנבואה כבר לא יועילו. עם זאת, יש הרואים בכך ביטוי זמני של כעס, בדומה לאדם המרים ידיים מחברו מתוך תסכול אך חוזר להוכיחו לאחר מכן [רד"ק], או כהשהיה מכוונת – עזיבת העם לנפשו עד שיסבול מתוצאות מעשיו, בתקווה שאז יפקחו עיניו והוא ישוב מדרכו [אבן עזרא].
מנגד, יש המפרשים כי ההוראה לעזוב את אפרים אינה מופנית לנביא. ייתכן שזוהי אזהרה למלכות יהודה להתרחק, להתנתק ולא להתערבב עם מלכות ישראל המושחתת [מלבי"ם]. לחלופין, המילים מבטאות את החלטתו של ה' עצמו להסתיר את פניו ולעזוב את העם לאנחות [אברבנאל].
לצד הפירושים המחמירים, קיימת קריאה מדרשית מפתיעה המעניקה לפסוק משמעות חיובית ועמוקה על כוחה של אחדות. לפי גישה זו, המילה חֲבוּר אינה מתארת חיבור לאלילים, אלא חיבור ושלום בין בני העם עצמם. המסר הוא שגדול כוחו של השלום; אפילו אם ישראל עובדים עבודה זרה (עצבים), כל עוד הם מאוחדים ואין ביניהם מחלוקת, ה' אומר הַנַּח־לוֹ – מידת הדין אינה יכולה לשלוט בהם ולהענישם [אברבנאל].