חורבן מוחלט מאיים על סביבת החיים כולה בעקבות חטאי העם, ופוגע במארג העדין שבין האדם, האדמה ועולם החי. העונש מתואר כמהלך הדרגתי ההולך ומחריף: הוא מתחיל בארץ עצמה, עובר לבני האדם, ומשם מתפשט אל החיות, העופות, ולבסוף אף אל דגי הים [מלבי"ם]. החלוקה לעונשים אלו אינה מקרית, שכן הפגיעה בארץ מכוונת כנגד החטאים התלויים בה, בעוד שהכרתת יושביה באה כעונש על העבירות שבין אדם לחברו [אברבנאל].
הפרשנים עומדים על משמעותן של מילות החורבן בפסוק: המילה תֶּאֱבַל אינה מבטאת רק צער, אלא בעיקר חורבן, שממה והשחתה של הארץ [רש"י, מצודת ציון, רד"ק], לצד התגברות האבלות בתוכה [רש"י]. המילה וְאֻמְלַל (שנכתבת בכפל האות למ"ד) משמעותה כריתה ומוות של יושבי הארץ [אבן עזרא, מצודת ציון, רד"ק, שטיינזלץ]. בדומה לכך, המילה יֵאָסֵפוּ מתפרשת כלשון כליון, אובדן ומוות מוחלט [רש"י, אבן עזרא, מצודת ציון, שטיינזלץ].
באשר לפגיעה הכוללת בבעלי החיים, עולות במקורות שלוש גישות מרכזיות:
הגישה הראשונה מפרשת את הפסוק כפשוטו, כמתאר אסון אקולוגי. כאשר ייחרבו מקומות היישוב של בני האדם, ייפגעו גם בעלי החיים הנסמכים עליהם. בהמות הבית, חיות השדה, וכן העופות שניזונים מזרעים ופירות של שטחים חקלאיים, ימותו ברעב מחוסר מזון [אבן עזרא, רד"ק]. הפגיעה מגיעה באופן חריג גם אל הים: קללת ה' תחול גם על קרקעית הים ותמנע צמיחת עשב תת-ימי, וכך ימותו גם הדגים [רד"ק]. חומרה זו מובילה לתפיסה מדרשית ולפיה חטאי דור זה רעים אף מחטאי דור המבול, שכן במבול דגי הים ניצלו, ואילו כאן גם הם נכחדים [אבן עזרא].
גישה שנייה גורסת כי הכללת כלל עולם החי, מהעופות ועד הדגים, אינה אלא דרך גוזמה והפלגה שנועדה להמחיש את עוצמת ההרס והכריתה, עד שלא יישאר דבר [מצודת דוד, רד"ק].
לעומת גישות אלו, גישה שלישית מציעה פירוש סמלי ומטפורי לחיות המוזכרות בפסוק. במישור ההיסטורי-מדיני, בעלי החיים מסמלים את האויבים שיחריבו את הארץ: בְּחַיַּת הַשָּׂדֶה וכן וּבְעוֹף הַשָּׁמָיִם רומזים למלכויות כדוגמת נבוכדנצר וסנחריב שתוקפים באכזריות כאריה וכנשר. התיאור וְגַם־דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵפוּ מסמל את חיילות האויב הרבים הנאספים מכל עבר, או לחלופין את ישראל שיילכדו כדגים ברשת האויב ויילקחו לגלות. במישור הרוחני, ההשוואה לחיות מצביעה על עונש כליון הנפש. מכיוון שהעם עזב את התורה, נשמתם תרד למטה ותמות יחד עם גופם, בדיוק כפי שאובדות נפשותיהם של חיות השדה, עופות השמים ודגי הים, ללא זכות לחיי נצח [אברבנאל].