מערכת היחסים בין הצלחה אנושית להתדרדרות מוסרית מציגה כאן פרדוקס טרגי. במקום ששפע, צמיחה והטבה יובילו להכרת הטוב, הם הופכים לזרז המרכזי למרד ולחטא כלפי ה', מה שמוביל בהכרח להיפוך מעמדם של החוטאים.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה כרובם מתארת תהליך של צמיחה, אך הם נחלקים לגבי אופי הצמיחה הזו. דעה אחת גורסת כי הכוונה היא לריבוי טבעי וגידול דמוגרפי של העם [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים את המילה כמבטאת גדולה ומעמד רם [מצודת ציון], או ריבוי של עושר, נכסים והרחבת נחלות, בדומה לתהליך של "וישמן ישורון ויבעט" – ככל שה' הטיב עמהם והרבה את הונם, כך הם הרעו והוסיפו לחטוא [רד"ק, אברבנאל]. המילה כן משמשת כאן כהשוואה יחסית, כלומר, באותו יחס שבו הם רבו וגדלו, כך הם הגדילו את חטאיהם [רש"י].
חלק ניכר מן הפרשנים ממקדים את הביקורת בפסוק לא בעם כולו, אלא ספציפית במעמד הכהנים. בניגוד לאהרן הכהן שהיה איש אמת, צאצאיו התרבו, פרצו את הגדרות ושכחו את התורה, ובכל ההמון הרב הזה לא נמצא אפילו כהן אחד שנותר נאמן לה' [מלבי"ם, רד"ק, אברבנאל]. זווית ראייה שונה לחלוטין נשענת על כתיב המילה כרבם החסרה את האות וי"ו. לפי גישה זו, יש לקרוא את המילה מלשון "רב" ונשיא, ללמדנו שכאשר המנהיג והאדם הגדול חוטא, כל הדור הולך בעקבותיו וחוטא גם הוא [מנחת שי].
בעקבות כפיות הטובה, מגיעה התגובה האלוהית: כבודם בקלון אמיר. המילה בקלון משמעותה קלות, ביזיון והשפלה, והמילה אמיר פירושה אחליף ואמיר דבר בדבר [מצודת ציון, רד"ק]. ה' ייקח את הכבוד שניתן לחוטאים וימיר אותו בביזיון [מצודת דוד, אבן עזרא]. בהקשר של הכהנים, הכבוד העצום שהיה להם לכהן במקדש ולאכול מקרבנות העם כאנשים היושבים ראשונה על שולחן ה', יוחלף בעונש של גלות, או בכך שהעם עצמו יזלזל בהם ויבזה אותם [מלבי"ם, רד"ק, אברבנאל].
נוסף על כך, קיימת מסורת פרשנית המצביעה על כך שהמילה כבודם היא אחד מ"תיקוני סופרים". במקור, כביכול, היה ראוי להיכתב "כבודי" (הכבוד של ה' שנפגע בעקבות החטאים), אך הכתוב שינה את הלשון וכינה זאת "כבודם" כדי לשמור על כבוד שמים [מנחת שי].