מערכת היחסים בין ה' לעם ישראל מקבלת תפנית טראגית, המומחשת באמצעות מעבר מעולם החקלאות היציב אל מציאות של תעייה וחוסר אונים. התנהגות העם מובילה לשינוי דרמטי באופן שבו ההשגחה האלוהית מנהיגה אותם.
החלק הראשון של הדימוי מתמקד במילים כְּפָרָה סֹרֵרָה סָרַר. רוב הפרשנים מסבירים כי השורש ס.ר.ר מבטא מרידה, סטייה מן הדרך הנכונה או עיוות ושינוי מן ההתנהגות המקובלת [אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון]. ישראל נמשלו לפרה המסרבת למשוך בעול, מעקמת את עצמה ומשתוללת כך שלא ניתן לחרוש בה. בנמשל, העם פרק מעליו את עול התורה והמצוות וסירב לשרת את אדונו [רד"ק, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. המרידה לא נבעה ממצוקה, אלא דווקא משפע; בדומה לפרה או שור המפוטמים באבוס ובועטים מרוב אוכל, כך ישראל מרדו בה' מתוך שפע והשפעה מרובה [רש"י, מצודת דוד].
לאחר תיאור המרידה, מגיע תיאור התגובה האלוהית: עַתָּה יִרְעֵם ה' כְּכֶבֶשׂ בַּמֶּרְחָב. המילה יִרְעֵם נגזרת מעניין רעייה, והמילה בַּמֶּרְחָב מציינת מקום רחב [מצודת ציון]. ביחס למשמעות צמד המילים הללו, מתפתחות שלוש גישות מרכזיות מתוך דברי הפרשנים:
הגישה הראשונה והנפוצה ביותר רואה בכך עונש של צמצום ותעייה. מכיוון שישראל סירבו לשאת בעול, ה' יפסיק להעניק להם שפע מרוכז כפי שנותנים לשור פטום. במקום זאת, הוא ירעה אותם ככבש בודד וטועה במרחב עצום. הכבש יצטרך לשוטט אנה ואנה, לצעוק ולחפש מעט עשב למאכלו, מבלי למצוא מנוחה [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ, אבן עזרא].
לעומת זאת, גישה שנייה מפרשת את המילים כהחמצה של ברכה פוטנציאלית. לפי קו מחשבה זה, אילולא ישראל היו מורדים כפרה סוררת, ה' היה רועה אותם בשפע וברוגע, כמו עדר כבשים הרועה בנחת בכר נרחב [אבן עזרא, רד"ק].
גישה שלישית וייחודית הופכת את סדר הסיבה והתוצאה. לפי פירוש זה, המרחב אינו עונש על המרידה, אלא דווקא הסיבה לה. ה' הרחיב את גבולות הארץ והעניק לעם שפע, מתוך תקווה שיתנהגו ככבש צייתן הנמשך אחר הרועה ואינו עוזב את העדר. אולם, ההרחבה גרמה להם לנהוג כפרה סוררת, שדווקא כאשר מוציאים אותה לכר נרחב, היא מנצלת את המרחב כדי לברוח ולהתרחק מהרועה [מלבי"ם]. גישה זו נשענת על ההבנה שהמילה "מרחב" חייבת לציין שפע חיובי, ולכן אינה יכולה לתאר מרעית מצומצמת ודלה כפי שפירשו אחרים [מלבי"ם].