הידרדרותו הרוחנית של העם מובילה אותו לזנוח את ההדרכה האלוהית, ובמקום זאת לחפש תשובות אצל עצמים דוממים ונביאי שקר. תהליך זה מתרחש כאשר העם מאבד את דעתו והבנתו, וכאשר הכהנים והנביאים האמיתיים הופכים לבזויים בעיניו, מה שדוחף אותו לחפש אלטרנטיבות ריקות מתוכן [אבן עזרא, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ].
על המילים בְּעֵצוֹ יִשְׁאָל, מסכימים רוב הפרשנים כי הכוונה היא שהעם דורש ושואל עתידות מפסל או צלם העשויים מעץ. אולם, ביחס להמשך הפסוק, וּמַקְלוֹ יַגִּיד לוֹ, מתפצלים הפרשנים למספר כיווני חשיבה מרכזיים:
גישה אחת רואה בכך המשך ישיר של עבודת האלילים והניחוש. לפי פירוש זה, המקל הוא צלם נוסף העשוי מעץ [מצודת דוד], או שמדובר בפרקטיקה של שימוש במטות קסמים להפלת גורלות, שבה העם בוחר את דרכו על פי הכיוון שאליו נופל המקל [אברבנאל, ביאור שטיינזלץ].
גישה שנייה מפרשת את המילה "מקלו" כדימוי לנביאי השקר ולנביאי הבעל. נביאים אלו מדברים בשם האליל ועונים לעם השואל, והם מנחים את העם באפלה ממש כשם שמקל נחייה מורה את הדרך לאדם עיוור [רש"י, רד"ק].
גישה שלישית, אירונית וחינוכית, מציעה כי הפסל כלל אינו עונה לעם. התשובה האמיתית שהעם מקבל מגיעה בדמות עונש המכה בו. המכה עצמה היא זו שמוכיחה לעם כי דרכו שגויה. לפי היגיון זה, המקל שבו מלקים את העם נלקח מאותו עץ ממש שאותו עבד כאל. כמו כן, המילה וּמַקְלוֹ נבחרה בקפידה, שכן היא מציינת כלי המשמש להכאה, בניגוד ל"מטה" שנועד להישענות [מלבי"ם].
הסיבה לעיוורון זה היא כִּי רוּחַ זְנוּנִים הִתְעָה. רוח זו מוסברת כרצון העז והתשוקה לעבודה זרה שמשבשים את השכל הישר [מצודת דוד], או כהשפעתם הישירה והמטעה של נביאי השקר [רד"ק, אברבנאל]. בעקבות זאת, התוצאה היא וַיִּזְנוּ מִתַּחַת אֱלֹהֵיהֶם. הכתוב משתמש כאן בדימוי מעולם הנישואין: נטישת ה' לטובת האלילים משולה לאישה הבוגדת בבעלה וזונה תחתיו [רד"ק].