התמוטטות ההיררכיה הרוחנית מובילה להשוואת מעמדם של המנהיגים וההמון, הן בחטא והן בעונש. המילים וְהָיָה כָעָם כַּכֹּהֵן מנוסחות בדרך קצרה של כפל האות כ', ומשמעותן היא שהעם והכוהנים זהים במצבם [אבן עזרא, רד"ק]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שכיוון שההנהגה הרוחנית והעם הפכו למושחתים באותה מידה, שניהם ישוו זה לזה גם בפורענות ויקבלו עונש זהה. עם זאת, יש מי שמדגיש את כיוון ההשפעה: העם חוטא במזיד משום שהוא לומד ממעשיהם הרעים של הכוהנים ומחקה אותם [מלבי"ם]. מנגד, מוצגת גישה ולפיה כשם שהכוהנים חיללו את ה' וביזו את מעמדם, כך ה' ישווה את העם לביזיון זה וישפיל אותם בין עובדי האלילים [רש"י].
בהמשך, המילה וּפָקַדְתִּי מבטאת זכירה, והמילה וּמַעֲלָלָיו מכוונת למעשיו של האדם [מצודת ציון]. רוב הפרשנים קובעים כי הזיכרון והעונש יחולו על כל אדם ואדם בנפרד, בין אם הוא מהעם ובין אם הוא כוהן. לעומת זאת, [מלבי"ם] ממשיך את קוו הפרשני וטוען שהעונש כאן מכוון באופן ספציפי כלפי הכוהן, שיקבל גמול מידה כנגד מידה על כך שהחטיא את הרבים.
נוסף על כך, קיימת הבחנה דקה ומעמיקה בין חלקי המשפט וּפָקַדְתִּי עָלָיו דְּרָכָיו לבין וּמַעֲלָלָיו אָשִׁיב לוֹ. דְּרָכָיו הם המידות, המניעים הפנימיים ושורש הנפש שמהם צומח החטא, כדוגמת אכזריות, כעס או פחד. לעומת זאת, וּמַעֲלָלָיו הם הפעולות המעשיות שיצאו אל הפועל. מכאן שה' פועל בשני שלבים: תחילה הוא בוחן ושוקל את המניעים והמידות שהובילו לחטא, ורק לאחר שקילת המניע הפנימי, הוא גוזר את העונש המעשי בהתאם למעשים עצמם [מלבי"ם].