התרחקות מדרך ה' מביאה עמה קללה של חוסר תוחלת, שבה פעולות האדם אינן מניבות פרי או סיפוק, והברכה מסתלקת ממעשה ידיו. עונש זה בא לידי ביטוי מובהק בשני מישורים מרכזיים בחיי העם והכוהנים.
המישור הראשון הוא וְאָכְלוּ וְלֹא יִשְׂבָּעוּ. במעשיהם לא תשרה כל ברכה, ואכילתם לא תביא לידי תוצאות חיוביות [ביאור שטיינזלץ], שכן תבוא קללה במעיהם [מצודת דוד]. מצב זה עומד בניגוד חריף לעבר; בעבר, כאשר הכוהנים היו צדיקים, שרתה ברכה במעיהם והם היו שבעים גם ממעט האוכל שהוקצב להם מן הקורבנות, אך כעת, בעקבות החטא, הם אוכלים ואינם באים על סיפוקם [מלבי"ם].
המישור השני, המקביל לאכילה שאינה משביעה, הוא הִזְנוּ וְלֹא יִפְרֹצוּ [רד"ק]. הפרשנים מסכימים כי המילה יִפְרֹצוּ מבטאת התחזקות וריבוי גדול. העונש על מעשיהם הוא שמספרם לא יגדל והם לא יזכו להרבות ולגדל בנים ובנות, ואף אם יהיו להם צאצאים, הם ימותו עוד בבטן אמם [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, אבן עזרא, רד"ק]. באשר למילה הִזְנוּ, הסיבה שכל בעילתם מוגדרת כזנות היא משום שכוונתם רעה ואינה לשם קיום מצוות ה' [מצודת דוד]. קיימת מחלוקת לגבי משמעות הפועל בהקשר זה; בעוד שיש מי שמפרש כי מדובר בפועל עומד, כלומר שהם עצמם עסקו בזנות [רד"ק], אחרים מדגישים כי מדובר בפועל יוצא, המלמד כי הם לא רק חטאו בעצמם אלא אף הסיתו והדיחו אחרים לזנות [אבן עזרא, מלבי"ם].
שורש החטא והעונש מוסבר בסוף הפסוק: כִּי אֶת ה' עָזְבוּ לִשְׁמֹר. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה לִשְׁמֹר משמעותה "מלשמור", כלומר, הם עזבו את ה' וחדלו מלשמור את דרכיו, תורתו ומצוותיו. לעומת זאת, קיימת קריאה תחבירית שונה ומרתקת של רב סעדיה גאון, המחברת את המילה לִשְׁמֹר לתחילת הפסוק הבא ("זנות ויין ותירוש יקח לב"). לפי פירוש זה, במקום שהכוהנים ישמרו את משמרת ה' ויפרשו מן הזנות והיין, הם עזבו את ה' כדי "לשמור" דווקא על הזנות והיין, אף על פי שהללו לוקחים את ליבם ומטים אותם מדרך הקדושה [רד"ק, מלבי"ם].