משבר רוחני עמוק פוקד את העם כאשר מנהיגיו מועלים בתפקידם. תחת להאיר את הדרך, ההנהגה הרוחנית שוקעת בבערות וגוררת עמה את האומה כולה לאבדון. התוכחה מופנית באופן ישיר אל הכהן, נושא משרת ההוראה, ומציגה קשר ישיר בין נטישת הייעוד הרוחני לבין קריסת העתיד של הדורות הבאים.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה נִדְמוּ נגזרת מלשון כריתה, השמדה ואובדן, כלומר העם נכרת ואובד משום שאין מי שיורה לו את הדרך הטובה והנכונה. לעומת זאת, פרשנים אחרים מציעים משמעויות שונות למילה זו. יש המפרשים אותה מלשון טיפשות, כך שהעם מתואר כמי שהתטפש מאחר שאיבד את דעתו [רד"ק, חומת אנך]. מנגד, יש הקושרים את המילה לשורש ד.מ.ה. לפי גישה זו, העם נדמה והפך להיות דומה לכהן בחוסר דעתו, שכן העם לומד ממנהיגיו [מלבי"ם]. כיוון נוסף לאותו שורש מציע כי בהעדר השכל והדעת, העם שקע בדמיונות, בקסמים ובעבודה זרה [אברבנאל].
הכתוב פונה ישירות אל הכהן ומאשים אותו: כִּי־אַתָּה הַדַּעַת מָאַסְתָּ וְאֶמְאָסְךָ מִכַּהֵן לִי. ייעודו המרכזי של הכהן הוא לשמור את הדעת ולהורות את התורה לעם. משום שהכהן מאס בתפקיד זה, ה' מואס בו ושולל ממנו את הזכות לשרת בקודש. נשאלת השאלה מדוע העם אבד מחוסר דעת, הרי באותה תקופה פעלו נביאי אמת שהוכיחו את העם? התשובה היא שהכהנים, שהיו אמורים להיות מורי הדרך, תעו מן האמת, והעם נתלה בהם והוטעה על ידי נביאי שקר [רד"ק]. חומרת מעשהו של הכהן גדולה כל כך, עד שגם אם התרשלותו בלימוד הייתה בשוגג, עצם ההימנעות מללמוד נחשבת למאיסה בדעת, ועבודתו הפסולה נמאסת ונדחית כליל [חומת אנך]. מיאוס זה בשכל ובדעת הוא שמוביל לשקיעה באותם דמיונות של קסם וכישוף, עד שהכהן הופך לראוי יותר להיות קוסם מאשר משרת בקודש [אברבנאל].
הכתוב ממשיך ומתאר פן נוסף של החטא: וַתִּשְׁכַּח תּוֹרַת אֱלֹהֶיךָ. הפרשנים מבחינים בין המאיסה בדעת לבין שכחת התורה. מדובר בשני שלבים של התדרדרות: תחילה הכהן מאס בדעת ולא רצה ללמוד דברים חדשים, ולאחר מכן אף שכח לחלוטין את התורה שכבר ידע בעבר [מלבי"ם]. לחלופין, הכתוב פונה לשני סוגים של כהנים: אלו שמעולם לא למדו ומאסו בדעת, ואלו שלמדו אך שכחו את תלמודם והזניחו את החובה להורות אותו [אברבנאל].
העונש על שכחת התורה פוגע בדור העתיד: אֶשְׁכַּח בָּנֶיךָ גַּם־אָנִי. הפרשנים מסכימים כי אין שכחה לפני ה', והשימוש במילה זו הוא על דרך משל ולשון בני אדם. משמעות ה"שכחה" האלוהית היא הסרת ההשגחה, כך שבני הכהן יכשלו, ימותו, יגלו או יאבדו את כבוד הכהונה שלא תעבור אליהם בירושה. הקשר בין חטא האב לעונש הבנים מוסבר בכמה אופנים. מן ההיבט ההיסטורי, במעמד הר סיני הבנים ניתנו כערבים לכך שאבותיהם ישמרו את התורה [רש"י]. בנוסף, כל עוד התורה נשמרת, ישנה תקווה שהעיסוק בה יחזיר את האדם למוטב וישפיע לטובה על בניו, אך משנשכחה התורה לחלוטין, אבדה התקווה שיצמח מהם דור ראוי [מלבי"ם]. מעבר לכך, ה' וההורים נחשבים לשותפים ביצירת האדם, אך השותפות האלוהית מותנית בכך שהאב ילמד את בנו תורה. ברגע שהאב מפר את התנאי ושוכח את התורה, ה' מבטל את השותפות מצידו ומסיר את השגחתו מן הבנים [חומת אנך].