התמוטטותה של אומה הנאחזת באשליות ובעבודה זרה מתוארת כסופה בלתי נמנעת המותירה אחריה ריקנות ובושה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק משתמש בדימוי של רוח סערה כדי להמחיש את חורבן האומה והגלות. המילה צָרַר משמעותה קשירה, אריזה או צרור [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], והמילה בִּכְנָפֶיהָ מדמה את העם לעוף [מצודת ציון]. לפי גישה זו, הרוח נקשרת בכנפיה של האומה, אינה מניחה לה לשכון במנוחה, ונושאת אותה במהירות ובעל כורחה אל הגלות [רש"י, מצודת דוד, רד"ק בשם אביו]. יש המוסיפים רובד רוחני, ומסבירים כי אותה "רוח" רעה של זנונים ושכרות שהעם אימץ לחיקו, היא זו שנושאת אותו כעת לעוף הרחק מארצו אל אשור ומצרים, עד שלא ייוותר ממנו דבר [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
מנגד, גישה אחרת מפרשת את הדימוי לא כעוף הנלקח בסערה, אלא ככנף של בגד. הפסוק משול לאדם המנסה לצרור ולקשור את הרוח בתוך בגדו, וכאשר הוא פותח אותו הוא מגלה שאין בו מאומה. כך העם החזיק בעבודת העגלים וקיווה לתועלת, אך לא מצא בה דבר מלבד נזק וחיסרון [אבן עזרא, רד"ק]. פירוש נוסף, המבוסס על המדרש, רואה בביטוי צָרַר רוּחַ איום אלוהי, כביכול ה' אומר לעם שקנאתו וחמתו צרורות וקשורות, וממתינות להינקם בהם באחרית הימים [רש"י].
הפסוק משלב בין לשון זכר, נקבה ורבים, משום שהוא פונה אל האומה כולה, היכולה להיקרא "עם" בלשון זכר או "עדה" ו"קהילה" בלשון נקבה [רד"ק].
התוצאה הישירה של אותה רוח סערה או רוח ריקה היא וְיֵבֹשׁוּ מִזִּבְחוֹתָם. המילה מִזִּבְחוֹתָם היא צורת נקבה של המילה זבח [רש"י, רד"ק], והיא מתייחסת לזבחים שהקריבו העם לעגלים ולמזבחות התועבה. הפרשנים מסכימים כי בסופו של דבר, העם ינחל בושה וכלימה על כך שהקריב קורבנות לחינם לאלילים שלא הושיעו אותו בעת צרה ולא הביאו לו אלא רע [מצודת דוד, רד"ק, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].