קריאתו של הנביא מופנית אל שדרת ההנהגה של העם, תוך הטלת אחריות ישירה עליהם למצבו הרוחני והמוסרי של הציבור. התוכחה מופנית לשלוש קבוצות שונות, תוך שימוש במטפורות מעולם הציד כדי להמחיש את השפעתם ההרסנית של המנהיגים.
שִׁמְעוּ־זֹאת הַכֹּהֲנִים וְהַקְשִׁיבוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל וּבֵית הַמֶּלֶךְ הַאֲזִינוּ
הנביא משתמש בשלושה פעלים שונים של שמיעה, המותאמים לרמת המעורבות של כל קבוצה [מלבי"ם]: שִׁמְעוּ (שמיעה ישירה ועיקרית) מופנה לכוהני העגלים שהיו המסיתים הראשיים; הַקְשִׁיבוּ (האזנה מרחוק) מופנה להמוני העם שפותו ונגררו אחריהם; והַאֲזִינוּ (הטיית אוזן) מופנה לבית המלך, שהושפעו מהכוהנים אך בפועל הפעילו את הכוח והכריחו את העם לחטוא.
באשר לזהות הנמענים, הגישה המרכזית היא שהתוכחה מופנית כלפי ממלכת ישראל וכוהני העבודה הזרה שלה [מלבי"ם, אברבנאל], אם כי יש הסבורים שהיא מכוונת דווקא לכוהני בית המקדש שבממלכת יהודה [רד"ק]. את הביטוי בֵּית יִשְׂרָאֵל יש מן הפרשנים המזהים לא עם ההמון, אלא עם ההנהגה המשפטית והסנהדרין [אבן עזרא, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
כִּי לָכֶם הַמִּשְׁפָּט
קיימות שתי גישות מרכזיות להבנת פשר משפט זה:
- דרישת אחריות: מתוקף תפקידכם כמלכים, שופטים ומנהיגים, באחריותכם היה לעשות משפט צדק ולהנהיג את העם בדרך הישר, אך מעלתם בתפקידכם [אבן עזרא, רד"ק, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל].
- גזר דין: משפט העונש והייסורים מאת ה' עתיד לחול עליכם ישירות, משום שאתם הגורמים המרכזיים לכל הרעה והחטאים בעם [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם].
כִּי־פַח הֱיִיתֶם לְמִצְפָּה וְרֶשֶׁת פְּרוּשָׂה עַל־תָּבוֹר
הנביא מדמה את המנהיגים למלכודות ציד – פַח (מוקש נקודתי) ורֶשֶׁת (מצודה רחבה). רוב הפרשנים מסבירים זאת כתיאור היסטורי של פעולות בית המלך: המלכים הציבו משמרות של חיילים על ההרים הגבוהים מצפה ותבור, שחלשו על הדרכים המרכזיות, במטרה למנוע מישראל לעלות לרגל לירושלים בחגים. מי שניסה לעלות – נתפס או נהרג [רש"י, מצודת דוד, אבן עזרא, מלבי"ם, אברבנאל]. [המלבי"ם] אף מדייק את הציור הטקטי: הפַח הוצב על אם הדרך הראשית במצפה כדי ללכוד את העוברים, ואילו הרֶשֶׁת נפרשה סביב הר תבור, שהיה רחב יותר, כדי לתפוס את מי שניסה לעקוף וללכת בדרכים צדדיות.
מנגד, יש המפרשים את הפסוק כאלגוריה התנהגותית: הרי מצפה ותבור מוזכרים כאן רק כמשל להרים גבוהים שציידים נוהגים לפרוש עליהם רשתות כדי ללכוד חיות ועופות. הנמשל הוא המנהיגים עצמם, שתחת להוות דוגמה אישית חיובית, הפכו למכשול. מעשיהם הרעים ולימודם הקלוקל היוו מלכודת שהכשילה את המוני העם, אשר נשאו אליהם עיניים, למדו מדרכיהם, ונלכדו ברשת החטא [רד"ק, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל].