מפלתה של גאוות האומה מגיעה לנקודת שבר, שבה החטאים מובילים לקריסה רוחנית וחומרית של ממלכת ישראל, ולאחר מכן גם של ממלכת יהודה.
ביחס למילים וְעָנָה גְאוֹן־יִשְׂרָאֵל, הפרשנים נחלקים לשתי גישות מרכזיות באשר למשמעות הפועל וְעָנָה. הגישה הראשונה מפרשת מילה זו מלשון עוני, השפלה והכנעה. כלומר, גאוותו ורוממותו של ישראל יושפלו וייכנעו [רש"י, אבן עזרא, מצודות], ויש הממקדים זאת במלך ישראל עצמו שיתייסר וייכנע [ביאור שטיינזלץ]. הגישה השנייה מפרשת את המילה מלשון עדות. לפי פירוש זה, הגאווה, גובה הלב ועזות הפנים של העם הם אלו שיעידו נגדם ויחייבו את עונשם [רש"י, רד"ק, מלבי"ם, אברבנאל].
את המילה בְּפָנָיו מסבירים הפרשנים בכך שהעם יראה את השפלתו במו עיניו, עוד בעודו יושב בארצו בטרם יגלה [רש"י, מצודת דוד, רד"ק], או שהמלך יושפל לעיני העם כולו [ביאור שטיינזלץ].
בהמשך, כאשר נאמר וְיִשְׂרָאֵל וְאֶפְרַיִם יִכָּשְׁלוּ בַּעֲוֹנָם, מתעוררת מחלוקת למי בדיוק הכוונה. יש הסבורים כי אֶפְרַיִם מייצג את ירבעם בן נבט ושבטו שהחטיאו את העם בעגלי הזהב, ואילו יִשְׂרָאֵל הם שאר השבטים שנגררו אחריהם [רד"ק]. לעומת זאת, יש החולקים על חלוקה זו וטוענים כי הנביא פונה אל העם כולו כמקשה אחת, ואין לתלות את אשמת הקלקול רק במלכים [אברבנאל]. העוונות הללו הם שיגרמו להם למכשולים רוחניים וחומריים [ביאור שטיינזלץ].
בסופו של דבר, החורבן אינו נעצר בממלכת ישראל, אלא כָּשַׁל גַּם־יְהוּדָה עִמָּם. אף על פי שממלכת יהודה זכתה שבית המקדש יהיה בחלקה, גם היא עזבה את עבודת ה' לטובת עבודה זרה, ולכן תיענש [רד"ק, אברבנאל]. עם זאת, ניתן להבחין בהבדל דק בלשון הפסוק: בעוד שאצל ישראל ואפרים נאמר יִכָּשְׁלוּ בלשון נפעל, המעיד על הכשלה בידי גורם חיצוני, אצל יהודה נאמר כָּשַׁל בלשון קל. שינוי זה מלמד כי חולשתה של יהודה תנבע מתוכה, שכן היא תהפוך חלשה בעצמה בעקבות גלות אפרים [מלבי"ם].