קולות של אימה, מהומה ואזעקה לקרב מהדהדים מבעד למילות הפסוק, המשמש כקריאת אזהרה דרמטית לאורך גבולות השבטים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מהווה התרעה מפני צבא אויב פולש.
הנביא מצווה להשמיע קולות אזהרה באמצעות כלי נגינה. המילה חֲצֹצְרָה מתארת כלי נגינה שהיה מיוחד לשימוש במקדש [מצודת ציון, מלבי"ם]. הפסוק בנוי באופן של העצמה והגברת החרדה: הוא מתחיל בציווי תִּקְעוּ, שהוא קול פשוט ורגיל של שופר, ועובר אל הָרִיעוּ, לשון של תרועה והרמת קול המעוררת חרדה גדולה יותר [מלבי"ם, מצודת ציון].
על פי הפשט, מטרת התקיעות היא להזהיר את העם לאסוף את הצאן ולהימלט אל הערים המבוצרות מפני חרב הגייסות. האויב כבר כבש את נחלת אפרים הצפונית, והקריאה אַחֲרֶיךָ בִּנְיָמִין משמעותה שהאויב נמצא ממש מאחורי שבט בנימין וממשיך להתקדם דרומה [רד"ק, מצודת דוד, שטיינזלץ]. המקומות המוזכרים בפסוק, בַּגִּבְעָה, בָּרָמָה ובֵּית אָוֶן, מסמנים את מסלול האיום. בעוד שיש מי שמזהה את בית און עם העיר בית אל שבנחלת יוסף הסמוכה [רד"ק, שטיינזלץ], אחרים מדגישים כי כל הערים הללו שכנו בתוך גבולות נחלת בנימין [מלבי"ם, אברבנאל].
לצד הפירוש הצבאי, ישנם פרשנים הרואים בפסוק קריאה פוליטית ורוחנית. לפי גישה אחת, הקריאה אַחֲרֶיךָ בִּנְיָמִין אינה מתארת אויב הרודף אחרי השבט, אלא קריאה לעם לעזוב את מלכות אפרים החוטאת ולהיגרר אחרי בנימין, כלומר לחזור ולהתחבר למלכות יהודה [מלבי"ם].
גישה נוספת מוצאת בשמות המקומות רמזים לחטאי העבר שהביאו את הפורענות: החרב באה כעונש על כך שהעם המליך את שאול שבא מן הַגִּבְעָה, ולא שמע בקולו של שמואל הנביא שעירו הייתה הָרָמָה. בנוסף, המילים אַחֲרֶיךָ בִּנְיָמִין מתפרשות כתוכחה על איחור ונסיגה לאחור, שכן העם התעצל וחדל מלעלות לרגל לבית המקדש, הממוקם בחלקו של שבט בנימין [רש"י].
מנגד, מוצגת עמדה השוללת כליל את ההסבר בדבר צבא פולש, וקוראת את הפסוק כתוכחה מוסרית הנשענת על זיכרון היסטורי כאוב. לפי פירוש זה, הנביא מזכיר לעם את פרשת פילגש בגבעה. בעבר, כאשר בני בנימין חטאו בגילוי עריות חמור, כל שבטי ישראל נאספו והלכו אַחֲרֶיךָ בִּנְיָמִין כדי להילחם בהם ולהכריתם. כעת, הנביא רומז כי ישראל של ימיו שקועים באותם חטאים בדיוק של עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות, ולכן הם ראויים לאותו חורבן ואותו גיוס של עמים שיבואו להענישם [אברבנאל].