ה' מצהיר כי הוא עצמו מהווה את הגורם להשחתתן ולחורבנן של ממלכות אפרים ויהודה [אבן עזרא, מצודת דוד]. חורבן זה לא יונחת כאסון פתאומי, אלא יתרחש כתהליך איטי והדרגתי של כרסום והידרדרות. אף על פי שעיקר ההאשמה מופנית כלפי אפרים, גם ממלכת יהודה תיפגע משום שחיקתה את מעשיהם [ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים עומדים על משמעות דימויי ההשחתה: כעש מתייחס לתולעת המכרסמת ומכלה בגדים, ואילו וכרקב מתאר תולעת הגדלה בתוך עץ ומשחקת אותו, כרסום של עצם, או התפשטות של רקבון בבגד [רש"י, מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. שני הדימויים ממחישים יחד את האופן שבו ה' יכלה ויאבד את שתי הממלכות [רד"ק].
מתוך דימויים אלו עולה הבחנה מהותית באופן פעולתו של ה'. העש מגיע אל הבגד ופוגע בו מבחוץ, בעוד הרקבון נוצר ומתפתח מתוך הדבר עצמו. הבחנה זו משקפת את אופן הענישה ההשגחתי: כלפי אפרים ה' פועל מבחוץ, שכן שכינתו אינה שורה בתוכם אלא בציון. לעומת זאת, כלפי יהודה, מקום משכן השכינה, ה' פועל מתוך העם פנימה, בדומה לרקבון הפושה ומכלה את הדבר מבפנים [מלבי"ם].