הפסוק מציג תוכחה נוקבת על התרחקות העם מדרך התורה, וקושר באופן ישיר בין ההתבוללות הרוחנית והמעשית לבין חורבן מהיר ומוחלט שיבוא עליהם ועל רכושם.
תחילת הפסוק, בַּה' בָּגָדוּ כִּי־בָנִים זָרִים יָלָדוּ, מתארת את אופי החטא. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהעם בגד בה' באמצעות נישואי תערובת עם נשים עובדות אלילים. כתוצאה מכך, הילדים שנולדו נגררו אחר אימותיהם ונחשבו "זרים" לה' ולתורתו. עם זאת, יש המפרשים כי הזרות אינה בהכרח תוצאה של נישואין לנכריות, אלא מצב שבו ההורים גידלו את ילדיהם על פי חוקי הגויים ומנהגיהם [רד"ק]. פרשנות היסטורית ממקדת את הפסוק במלכות יהוא, ומסבירה כי ה"בן הזר" הוא המלך זכריה בן ירבעם, שמעשיו היו זרים ומנוכרים לה' [מלבי"ם]. מנגד, קיימת גישה מדרשית הלוקחת את הפסוק לימי שיעבוד מצרים, ודורשת שהבנים הזרים הם ילדי ישראל שלא נימולו, מתוך רצון של הוריהם להידמות למצרים [מנחת שי].
חלקו השני של הפסוק, עַתָּה יֹאכְלֵם חֹדֶשׁ אֶת־חֶלְקֵיהֶם, מתאר את העונש הקרב. המילה עַתָּה מצביעה על כך שהפורענות תתרחש בקרוב מאוד [מצודת דוד, רד"ק], והיא תכלה לא רק את האנשים אלא גם את חֶלְקֵיהֶם – כלומר, את שדותיהם, כרמיהם ואחוזותיהם [מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
סביב משמעות המילה חֹדֶשׁ מתקיימת מחלוקת פרשנית ענפה, שניתן לחלקה למספר כיוונים:
גישה אחת מזהה את החודש עם זמן מסוים של פורענות, כדוגמת חודש אב או חודש תמוז, שבהם הובקעה העיר וחרבה [רש"י, אבן עזרא, מצודת דוד, רד"ק].
גישה שניה רואה במילה ביטוי למהירות החורבן – אסון שיכלה אותם בתוך חודש ימים בלבד [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. לפי קו זה, יש המקשרים זאת לשלום בן יבש, שמלך חודש אחד בלבד ובזמן הקצר הזה השמיד את כל בית יהוא [מלבי"ם].
לעומת זאת, יש המפרשים את המילה כמייצגת רציפות, כלומר האויב יבוז אותם "חודש בחודשו" באופן תמידי [רד"ק].
לצד הפירושים הקשורים לזמן, ישנן פרשנויות החורגות ממשמעות זו. יש מי שמפרש את המילה חֹדֶשׁ במשמעות של חרב [אבן עזרא], ויש הדורשים אותה מלשון "חדש" – רמז למלך חדש שיעמוד עליהם ויגזור גזירות קשות, כפי שאירע במצרים כשפסקו מלמול את בניהם [מנחת שי].