הסתלקות ה' מישראל אינה נטישה מוחלטת, אלא מהלך חינוכי שנועד לעורר את העם לחשבון נפש ולחזרה בתשובה. עזיבת השכינה משמשת כשלב הכרחי שיוביל בסופו של דבר להכרה בחטא, בין אם מתוך מודעות עצמית ובין אם מתוך לחץ הצרות.
המילים אֵלֵךְ אָשׁוּבָה אֶל־מְקוֹמִי מתפרשות בקרב רוב הפרשנים כסילוק השכינה מן העם וחזרתה לשמיים. [רד"ק] מוסיף כי הסתלקות זו נובעת מכך שהעם זלזל בכבוד ה'. [אברבנאל] ו[מלבי"ם] מקשרים זאת לפסוקים הקודמים ומסבירים שה' אינו עוזב רק את ממלכת אפרים, אלא מסלק את שכינתו גם מבית המקדש שבירושלים ומתרחק מהם לגמרי. גישה שונה מעט מציג [אבן עזרא], הממשיך את דימוי האריה מהפסוק הקודם, ומפרש שה' מדמה עצמו לאריה שטורף את טרפו והולך לו לדרכו באין מפריע.
התנאי לחזרת השכינה טמון במילים עַד אֲשֶׁר־יֶאְשְׁמוּ. הגישה המרכזית היא שהכוונה להכרה באשמה: העם יבין את חטאיו, יודה בהם ויקבל עליו אחריות [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל]. [חומת אנך] מדגיש כאן תהליך כפול: תחילה על העם להכיר בחטאו, ורק לאחר מכן יוכל לבקש סליחה. לעומת זאת, [אבן עזרא] מציע פירוש חלופי לפיו משמעות המילה היא לשון שממה וחורבן, ואילו [ביאור שטיינזלץ] מפרש זאת כקבלת עונש.
החלק האחרון, בַּצַּר לָהֶם יְשַׁחֲרֻנְנִי, מתאר את נקודת המפנה. המילה יְשַׁחֲרֻנְנִי משמעותה דרישה, חיפוש וביקוש [מצודת ציון, רד"ק]. הפרשנים מסכימים כי הצרות שיבואו על העם הן אלו שישברו את קשיות עורפם ויגרמו להם לחפש את ה' [מצודת דוד, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. [מלבי"ם] מבחין בין שני שלבים נפרדים: השלב הרצוי הוא וּבִקְשׁוּ פָנָי – חזרה בתשובה ותפילה מתוך הכרה עצמית בעוד ה' קרוב אליהם. אך אם לא יעשו זאת, יגיע השלב של בַּצַּר לָהֶם יְשַׁחֲרֻנְנִי – הצרות יאלצו אותם לחפש את ה' לאחר שכבר הסתיר את פניו מהם. למרות זאת, [חומת אנך] מציין כי ה' מרחם על העם ומקבל את תפילתם, גם אם היא נובעת אך ורק מתוך המצוקה.