ביקורת חריפה מופנית כלפי הנהגת העם, תוך שימוש בדימוי חמור מתחום דיני הממונות כדי לבטא השחתה מוסרית, פוליטית או רוחנית. השחתה זו, מזהיר הנביא, תוביל לענישה אלוהית חסרת מעצורים.
הביטוי כְּמַסִּיגֵי גְּבוּל מתאר אנשים המזיזים בסתר את סימני החלוקה שבין החלקות, כדי לגזול משטחיהם של שכניהם ולהרחיב את שדותיהם שלהם [מצודת ציון, אבן עזרא]. המילה עֶבְרָתִי משמעותה כעס וזעם [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. יש המדייקים כי מדובר בכעס אשר "עובר גבול", כזה שאינו מבחין בין חוטא לחף מפשע אלא שוטף את הכלל כולו ללא הבחנה, ממש כמים הנשפכים ומתפשטים לכל עבר [מלבי"ם].
הפרשנים נחלקו בשאלה מהי אותה הסגת גבול שחטאו בה שרי יהודה. גישה אחת מפרשת את הדברים כפשוטם, כעוול חברתי וכלכלי. לפי כיוון זה, השרים ניצלו את כוחם כדי לגזול נחלות ושדות מאנשים חלשים שהתגוררו בסמוך אליהם [רד"ק], ועשו זאת במחשך [אבן עזרא]. דעה נוספת באותו הקשר גורסת כי השרים עצמם לא גזלו בפועל, אלא התעלמו מזעקותיהם של העשוקים ונתנו גיבוי לגזלנים, ובכך הפכו לשותפים לפשע [רד"ק בשם אביו].
לעומת זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי מדובר בדימוי מטפורי לחטאים רוחניים. כשם שאדם פולש לשדה חברו, כך שרי יהודה לא למדו לקח ואימצו במהירות את מנהגיהם הפסולים ואת עבודת האלילים של שכניהם ממלכת ישראל, וכביכול פלשו לתחומם הרוחני [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל]. פירוש רוחני נוסף מציע כי השרים הסיגו את "גבול המצוות", כלומר עברו על הברית ועל חוקי התורה [רד"ק בשם רס"ג].
לצד פירושים אלו, קיימת גישה פוליטית שלפיה הפסוק מכוון דווקא למנהיגי עשרת השבטים, אשר נטלו לעצמם את השלטון ובכך הסיגו את גבול המלכות החוקית של בית דוד השייכת ליהודה [מלבי"ם].
כעונש על מעשיהם, מצהיר ה' כי ישפוך עליהם את זעמו. הענישה מתוארת במידה כנגד מידה: מכיוון שהמנהיגים פרצו והסיגו גבולות, בין אם מוסריים, רוחניים או קרקעיים, כך גם זעמו של ה' יחצה כל גבול וישטוף אותם כשיטפון עז שאינו נעצר [מלבי"ם].