השקיעה הממושכת בחטא יוצרת מחסום רוחני ופסיכולוגי אשר כובל את האדם ומונע ממנו לשנות את דרכו. שחיתות פנימית עמוקה מנתקת לחלוטין את היכולת הפנימית להתחרט ולשוב למוטב.
הפרשנים מסכימים כי משמעות המילה יִתְּנוּ בהקשר זה אינה נתינה רגילה, אלא עזיבה, הנחה או מתן אפשרות, בעוד המילה מַעַלְלֵיהֶם פירושה מעשיהם [רש"י, מצודת ציון, אבן עזרא, מלבי"ם, רד"ק]. באשר למשמעות הביטוי לֹא יִתְּנוּ מַעַלְלֵיהֶם לָשׁוּב, קיימות שתי גישות משלימות: הגישה הראשונה מסבירה כי החוטאים עצמם מסרבים לעזוב את דרכם הרעה ואת מעשיהם כדי לשוב אל ה' [רש"י, מצודת דוד, אבן עזרא, מלבי"ם]. לעומת זאת, גישה שנייה מעמיקה ורואה במעשים עצמם גורם אקטיבי. החוטאים הרבו לפשוע עד שמעשיהם הרעים שכבר נעשו אינם "מניחים" או מאפשרים להם לחזור בתשובה, וחוסמים בפניהם כל דרך חזרה. הם כה דבוקים בחטא, עד שאפילו אם עולה בלבם הרהור של תשובה, הם מתחרטים עליו מיד [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
הסיבה לאותו מבוי סתום נעוצה בכך שרוּחַ זְנוּנִים בְּקִרְבָּם. רוח זו מתוארת כיצר של עבודה זרה, מינות ותאווה אשר מתעה ומטמא אותם [מצודת דוד, מלבי"ם, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה פנימית, כאשר אדם חוטא ואינו ממהר להתחרט ולבקש סליחה, נכנס בו "ניצוץ רשע" – אותה רוח זנונים – אשר מבריח ממנו את הקדושה וגורר אותו למעגל תמידי של עבירות [חומת אנך].
כתוצאה מאותה רוח פנימית הרסנית, וְאֶת־ה' לֹא יָדָעוּ. הם אינם דורשים את ה', אינם רוצים לדעת אותו, ונשארים דבקים לחלוטין ברע [מצודת דוד, רד"ק]. במצב אטום זה, תוכחה ודברי מוסר אינם יכולים להועיל להם כלל [מלבי"ם].