ניסיונות ההתקרבות אל ה' אינם מתקבלים כאשר הם נעשים בשלב מאוחר מדי או ללא כוונה פנימית אמיתית. העם מנסה לחדש את הקשר עם הבורא באמצעות מחוות חיצוניות של פולחן והבאת מנחות רבות, אך נתקל בריחוק מוחלט משום שהשכינה כבר הסתלקה.
הפרשנים מסכימים כי נבואה זו מכוונת באופן ספציפי לממלכת יהודה, שכן בית המקדש שכן בנחלתם [אבן עזרא, מצודת דוד, רד"ק]. יש המזהים תיאור זה עם תקופתו של המלך יאשיהו, אשר ביער את עבודת האלילים והוביל חזרה המונית לעבודת ה' בבית המקדש, אך הגזרה על חורבן יהודה כבר נחתמה ולכן בקשתם לא הועילה [רד"ק]. רקע נוסף למציאות זו הוא הסרת השומרים שמנעו בעבר את העלייה לירושלים, מה שאפשר להמונים לשוב ולעלות להר הבית ולבקש את ה' [מלבי"ם].
המילים בְּצֹאנָ֣ם וּבִבְקָרָ֗ם מתארות את בהמות הצאן והבקר שהביאו העם כקורבנות לבית המקדש [רש"י, שטיינזלץ]. אולם, מתעוררת השאלה מדוע קורבנות אלו לא הועילו לכפר על חטאיהם. התשובה נעוצה במהות הקורבן: כדי שקורבן יכפר, עליו להיות מלווה בווידוי ובתשובה כנה. בני יהודה אמנם הביאו קורבנות לשם ה', אך לא התוודו על עוונותיהם, סירבו להכיר בחטאם, ולכן נותרו מלאים בטומאה וקורבנותיהם איבדו כל ערך [חומת אנך]. מעבר לכך, חיפוש אחר ה' באמצעים חיצוניים בלבד אינו מועיל; מקום משכנו של ה' אינו רק במבנה המקדש אלא בתוך לב האומה, וכאשר העם אינו מקדש את עצמו מבפנים, לא ניתן למצוא את ה' בעזרת קורבנות חיצוניים [מלבי"ם], שכן הם בגדו בו [אבן עזרא].
מצב זה בא לידי ביטוי במילים חָלַ֖ץ מֵהֶֽם. הפועל חָלַ֖ץ מבטא משמעות של השמטה, הסרה, היפרדות וניתוק [רש"י, מצודת ציון, רד"ק, שטיינזלץ]. משמעות הדבר היא שכבוד ה' והשכינה כבר נשמטו, סרו והתרחקו מתוך העם [אבן עזרא, מצודת דוד, מלבי"ם].