הניסיונות לפתור מצוקות מדיניות בדרכים דיפלומטיות ובהישענות על כוחות זרים, כמו אשור, נידונים לכישלון כאשר מקור הפורענות הוא אלוהי. הכתוב ממשיך את תיאור הענישה, אך מעלה את רמת החומרה: אם קודם לכן ה' תואר כעש הפועל בהסתר ובאטיות בתוך הגוף, כעת הוא מתגלה כטורף הפועל בגלוי מבחוץ, פגיעה שאיש אינו יכול לרפא [אבן עזרא].
ה' מדמה את עצמו לשני סוגי אריות: כַּשַּׁחַל וכַכְּפִיר [מצודת ציון, שטיינזלץ]. המלבי"ם מצביע על הבדל מהותי בין שני סוגי האריות, המשקף את אופן הפגיעה השונה בשתי הממלכות. הכְּפִיר הוא אריה צעיר האורב לטרפו ונשאר בתוך סוכתו. לעומתו, השַׁחַל הוא אריה בוגר היוצא ממקומו כדי לטרוף ולהביא את השלל למרחוק. כך, כלפי ממלכת אפרים ה' פועל כשַׁחַל, שכן הוא בא ממקום אחר, מציון, כדי להכות בהם. לעומת זאת, כלפי ממלכת יהודה הוא פועל ככְּפִיר, שכן הוא שוכן בתוכם ומכה בהם מתוך מקום משכנו.
המילים אֲנִי אֲנִי נכפלות כדי לחזק את הוודאות ולהבהיר כי הרעה אינה אירוע מקרי או טבעי, אלא השגחה ישירה מאת ה' [רד"ק, מלבי"ם]. פעולות ההרס מתוארות בשלבים: אֶטְרֹף וְאֵלֵךְ, כלומר ה' יכה בהם וילך עם הטרף, ולאחר מכן אֶשָּׂא את הטרף הרחק [רש"י, מצודת דוד]. לפי גישה נוספת, פעולת הטרף מסמלת את ההריגה עצמה, ואילו הנשיאה רומזת לעונש הגלות [מלבי"ם]. בסופו של דבר, המכה היא מוחלטת ואֵין מַצִּיל, שכן שום כוח אנושי או ברית צבאית לא יוכלו לעמוד מול רצונו של ה' להענישם [רד"ק, מצודת דוד].