ממלכת ישראל, המיוצגת על ידי שבט אפרים, ניצבת בפני חורבן וסבל כבד. הפורענות אינה מקרית, אלא תוצאה ישירה של עזיבת ה' והליכה מרצון אחר עבודה זרה ממוסדת.
המילים עָשׁוּק ורְצוּץ מתארות מצב של שוד, גזל, שבירה וכתיתה [מצודת ציון]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי עָשׁוּק אֶפְרַיִם מתייחס לדיכוי ביד האומות והאויבים מבחוץ. עם זאת, יש המפרשים כי העושק נעשה דווקא מבית, על ידי מלכי ישראל עצמם שרימו את העם [אבן עזרא], ויש הרואים בכך שילוב של צרות מבית ומחוץ [ביאור שטיינזלץ].
הביטוי רְצוּץ מִשְׁפָּט מצביע על כך שאפרים מיוסר ושבור מפורענויות ומשפטים קשים [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. ייסורים אלו מגיעים כעונש משפטי מדויק. שבט אפרים מקבל עונש מחמיר של דין ומשפט, בניגוד לשאר השבטים שרק הופקרו למשיסה, משום שהוא זה שהחטיא את הרבים [מלבי"ם].
הסיבה לעונש הכבד מפורטת בהמשך: כִּי הוֹאִיל הָלַךְ אַחֲרֵי־צָו. הפועל הוֹאִיל מבטא רצון, הסכמה והתחלה של מעשה בלתי ראוי [מצודת ציון, מלבי"ם]. הפרשנים מדגישים כי החטא לא נעשה מתוך אונס או כפייה, אלא אפרים בחר מרצונו החופשי ליזום וללכת בדרך הרעה, והתמיד בה [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
המילה צָו משמעותה ציווי או פקודה של בני אדם [מצודת ציון, אבן עזרא]. רוב הפרשנים מסכימים כי הכוונה היא לתקנותיו של ירבעם בן נבט, שהיה משבט אפרים, אשר הורה לעם לעבוד את עגלי הזהב [מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ], בעוד אחרים מפרשים שהכוונה לציוויים החדשים של נביאי הבעל [רש"י]. אף על פי ששמו של ירבעם אינו מוזכר במפורש, הדבר מובן מאליו מתוך ההקשר. השימוש במילה הקצרה צָו במקום במילה "מצווה" נעשה במכוון כגנאי, כדי להדגיש שמדובר בפקודה רעה של בשר ודם ולא בציווי אלוהי [רד"ק].