ה' מציג בפני העם את היכרותו המוחלטת והעמוקה עם מצבם הרוחני, תוך חשיפת שורש החטא והדינמיקה שבין ההנהגה להמון. הידיעה האלוהית אינה מוגבלת רק למעשים גלויים, אלא חודרת אל מחשבות הלב והמניעים הנסתרים של האומה.
הנביא פונה אל אפרים, שהוא השבט הבכיר והמוביל בממלכת הצפון, ועל כן שמה של הממלכה כולה נקרא לעיתים קרובות על שמו [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. מעמדו המרכזי של אפרים נובע עוד מימי הברכה שנתן יעקב לבני יוסף, ומהיותו השבט השולט בגבול הצפוני מול יהודה בדרום [אבן עזרא]. המילה נכחד משמעותה נסתר או נמנע [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], והכפילות בפסוק מדגישה כי דבר אינו נעלם מעיני ה'.
הפרשנים מציגים שני רבדים מרכזיים להבנת חלוקת התפקידים בין "אפרים" ל"ישראל" בחטא. גישה אחת מתמקדת בהשפעת השלטון על העם. לפי תפיסה זו, אפרים מייצג את בית המלוכה וההנהגה, אשר יזמו את החטא והסיתו את העם, ואילו ישראל הם המון העם שהוסת ונגרר אחריהם. ה' מבהיר כי למרות שההמון רק נגרר ואינו היוזם העיקרי, מעשיו אינם נסתרים ממנו [מלבי"ם]. בהקשר זה, המילה הזנית משמשת כפועל יוצא: אפרים הוא זה שהחטיא והזנה את האחרים, ובעקבות השפעתו הרעה נִטְמָא כלל ישראל בעבודה זרה [אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. יש המזהים זאת היסטורית עם ירבעם בן נבט, שהיה משבט אפרים, וה' מצהיר כי ידע את צפונות לבו ואת עצות הסתר שרקם עם שריו כדי להקים את עגלי הזהב ולהפריד את העם מעבודת המקדש [רד"ק].
גישה שנייה מתמקדת במילים כִּי עַתָּה, ומצביעה על נקודת מפנה היסטורית שבה נחשף רצונם האמיתי של העם [רש"י, רד"ק, מצודת דוד]. לאורך דורות רבים, יכלו ישראל לתרץ את עבודת האלילים ואת הריחוק מירושלים באונס, שכן מלכי ישראל הציבו שומרים ומחסומים שמנעו מהם לעלות לרגל. אולם "עתה", בימיו של המלך הושע בן אלה, בוטלו אותם מחסומים והדרך לירושלים נפתחה. למרות זאת, העם בחר מרצונו החופשי שלא לעלות, והמשיך בזנות הרוחנית ובטומאה. בכך הוסרה המסכה, והוכח כי החטא נובע מרוע בחירתם ומזדון ליבם, ואין להם עוד אפשרות לתלות את האשמה במלכיהם. בשלב זה, יודע ה' כי תוכחת המוסר כבר לא תועיל להם [מלבי"ם].