הידרדרות רוחנית ומוסרית חמורה מובילה את העם למעשים קיצוניים, תוך התעלמות מאזהרות וגרירת השלכות קשות.
המילה שטים מתארת את אלו שסרו מן הדרך הישרה והטובה [מצודת ציון, שטיינזלץ], בדומה לאישה סוטה שבוגדת בבעלה [רד"ק, אברבנאל]. החוטאים העמיקו את מעשיהם הרעים ואת מזימותיהם, וישנן שתי גישות מרכזיות לגבי משמעות המילה ושחטה:
הגישה הראשונה קושרת זאת לעבודה זרה, ומסבירה כי העם העמיק את חטאו בכך ששחט קרבנות לאלילים [מצודת דוד, רד"ק, שטיינזלץ]. לפי תפיסה זו, בעוד שמלכי ישראל רק מנעו מהעם לעלות לבית המקדש, העם עצמו בחר מרצונו בדרך רעה והוסיף לעבוד עבודה זרה [מצודת דוד, אברבנאל].
הגישה השנייה מפרשת את המילה כפשוטה – שפיכות דמים ורצח [שטיינזלץ]. המלכים הציבו שומרים בדרכים, וכאשר אנשים סטו מן הדרך המרכזית והעמיקו לרדת לעמקים נסתרים כדי לעקוף את המחסומים ולעלות לירושלים בחגים, אנשי המלך היו טומנים להם פח ושוחטים אותם באכזריות [אבן עזרא, מלבי"ם, אברבנאל]. בהקשר זה מובא רעיון ולפיו המלכים "העמיקו" את גזרותיהם יותר מה' בעצמו: בעוד שה' קבע את העלייה לרגל כמצוות עשה, הם גזרו עונש מוות על מי שיקיים אותה [רש"י, אברבנאל]. פירוש לשוני נוסף מציע שהמילה ושחטה נגזרת ממשמעות של טוויה ומשיכה, כלומר שהחוטאים משכו והאריכו את שטותם [רש"י].
בחלקו השני של הפסוק עולה מחלוקת לגבי זהות הדובר ומשמעות המילה מוסר. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהדובר הוא ה', והמילה משמעותה עונש וייסורים. ה' מצהיר כי מאחר ששום מעשה אינו נסתר מעיניו, הוא יביא ייסורים ויעניש את כל הפושעים ללא יוצא מן הכלל – הן את המלכים שיזמו את החטא והן את העם שביצע אותו [רש"י, מצודת דוד, אבן עזרא, שטיינזלץ].
לעומת זאת, גישה אחרת מפרשת שהדובר הוא הנביא עצמו, והכוונה היא ל"איש מוסר". הנביא מעיד על עצמו שהוא עומד יום יום ומוכיח בדברי מוסר את כל הפלגים בעם כדי להחזירם למוטב. בכך הוא מבהיר לחוטאים שלא יוכלו להצטדק ולטעון שלא הוזהרו, אף על פי שהם אוטמים את אוזניהם ומסרבים לשמוע לו [רד"ק, מלבי"ם, אברבנאל].