תמונת המצב המשתקפת כאן היא של חברה השקועה בשחיתות, שכרות וריקבון מוסרי, המונהגת דווקא על ידי הדרגים הבכירים שאמורים להגן עליה. חטאי העם וההנהגה שלובים זה בזה, החל מאובדן החושים שבמשתה ועד לעיוות הדין השלטוני.
תחילת הפסוק מתמקדת בתרבות השתייה. המילה סָבְאָם מתארת את המשקאות המשכרים ומשתאות היין של העם [מצודת ציון, רש"י]. לגבי משמעות המילה סָר, נחלקו המפרשים למספר כיוונים. גישה אחת מפרשת זאת מלשון הסרה והתפוגגות; גם כאשר שכרותם חולפת והם מתפכחים מהיין, הם אינם שבים למוטב אלא מיד ממשיכים לעסוק בזנות ובעבודה זרה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. גישה אחרת רואה בכך תיאור של השתייה עצמה, שהפכה להיות זרה, חריגה וקיצונית [רש"י, מלבי"ם], עד כדי כך שהם שותים לשוכרה והיין מבאיש בפיהם [רד"ק]. מנגד, יש המפרשים זאת כעונש שבא עליהם; היין הוסר מהם בשל חוסר ביבול, אך למרות המחסור הם סירבו לשוב מדרכם הרעה [אבן עזרא].
השכרות הכבדה מובילה באופן ישיר להפקרות, כפי שמתואר במילים הַזְנֵה הִזְנוּ. רוב שתיית היין גוררת אותם לזנות ולעבודה זרה [רד"ק]. החומרה במעשיהם אינה רק בחטא האישי, אלא בכך שהם מסיתים ומדיחים גם אחרים לחטוא עמהם [מלבי"ם].
מוקד האשמה מופנה בסוף הפסוק אל מָגִנֶּיהָ. כלל הפרשנים מסכימים כי מילה זו מכוונת לשרי העם, מלכיו ומנהיגיו, אשר היו אמורים לשמש כמגן ומחסה לאומה (כאשר סיומת הנקבה במילה רומזת לכלל כנסת ישראל [מלבי"ם]). במקום להגן על העם, מנהיגים אלו מובילים את ההשחתה ומתוארים במילים אָהֲבוּ הֵבוּ קָלוֹן. השרים אוהבים דברי קָלוֹן, כלומר בזיון ובושה [מצודת ציון].
הפרשנים מציעים כמה דרכים להבין את הפועל הֵבוּ ואת הקשר שלו לבושה של המנהיגים. יש המסבירים זאת מלשון הזמנה, המנהיגים פשוט הזמינו והביאו על עצמם את הבזיון [רש"י]. אחרים מפרשים זאת מלשון נתינה; המנהיגים אהבו את הבושה הזו והעבירו אותה הלאה אל העם בכך שהסיתו אותם לחטוא [מצודת דוד, מלבי"ם]. זווית נוספת קושרת זאת לשחיתות שלטונית וכלכלית: המנהיגים אוהבים לומר "הבו", כלומר "תנו לנו", והם גובים שוחד ומתנות כדי לעוות את הדין ולהדיח אחרים, מעשה שהוא עצמו מביא עליהם קלון וחרפה [אבן עזרא, רד"ק].