מנהיגיו הרוחניים של העם, שאמורים היו להדריך אותו בדרך הישר וללמדו תורה, מועלים בתפקידם ובוחרים לנצל את חולשותיו המוסריות לתועלתם האישית והחומרית. במקום לתקן את החברה, הם ניזונים מקלקולה.
המילים חַטַּאת עַמִּי יֹאכֵלוּ מכוונות לכוהנים המושחתים, לכוהני העגלים או לנביאי השקר [רש"י, שטיינזלץ]. רוב הפרשנים מסכימים כי מנהיגים אלו זנחו את תפקידם האמיתי להורות את התורה, והם מחזיקים בכהונה רק כדי לזכות בבשר קורבנות החטאת [מצודת דוד, רד"ק]. גישה נוספת רואה בכך פגם פולחני חמור, בדומה לחטאם של בני עלי, לפיו הכוהנים אוכלים את בשר הקורבן בטרם נזרק הדם והוקטרו החלבים על המזבח כהלכה [רד"ק]. מעבר לכך, מאחר שעבודתם פסולה הם אינם מכפרים על העם כלל, ויש הסבורים כי הם אף מסיתים את העם לחטוא במכוון רק כדי שיביאו עוד קורבנות שמהם יוכלו הכוהנים לאכול [מלבי"ם].
חלקו השני של המשפט, וְאֶל עֲוֹנָם יִשְׂאוּ נַפְשׁוֹ, ממשיך את הביקורת. משמעות הביטוי יִשְׂאוּ נַפְשׁוֹ היא ציפייה והשתוקקות לדבר מה [מצודת ציון]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוהנים ממש מצפים ומייחלים לכך שהעם יחטא, כדי שירבו הקורבנות והממון המובאים אליהם לכפרה.
מול תפיסה זו, קיימות פרשנויות אחרות לזהות נושאי העוון. יש המסבירים כי הכוהנים מטעים את העם לחשוב שאין צורך בהקרבה תקינה, והם לוקחים את עוון העם על נפשם שלהם, בטענה הכוזבת שמעצם אכילתם הכפרה חלה על החוטאים [אבן עזרא, רד"ק]. מנגד, יש המפרשים שהכוהנים הם אלו שנושאים ומושכים את נפש העם אל העוון, בכך שהם מלמדים את העם לחטוא במזיד מתוך חיקוי של התנהגותם המושחתת [מלבי"ם].