זעמם של קמי ישראל מתואר ככוח הרסני ומיידי, שהיה מכלה את הקורבן ללא הותרת זכר לולא ההשגחה העליונה. המילה אֲזַי משמעותה "אז", והאות יו"ד מופיעה בה כתוספת לשונית [רד"ק, מאירי]. מילה זו מקשרת את הפסוק לתנאי שהוצג קודם לכן במזמור: אילו ה' לא היה עמנו, אז הייתה מתרחשת הכליה המוחלטת [רד"ק, מצודת דוד].
הביטוי חַיִּים בְּלָעוּנוּ ממחיש את עוצמת הסכנה באמצעות דימוי של רעב ותאווה. בדומה לאדם רעב שאינו ממתין עד שהבשר יתבשל אלא ממהר לאכול אותו חי, כך האויבים, מתוך תאוותם העזה להשחית, מיהרו לבלוע ולכלות את קורבנם בבת אחת [רד"ק, מצודת דוד, מאירי]. גישה משלימה ממקדת את המילה חַיִּים במצבם של המותקפים, כלומר שהאויבים ביקשו לבלוע אותנו בעודנו בחיים, בדומה לירידה חיים אל השאול [אבן עזרא]. בליעה זו מתייחסת לאובדן הקיום הפיזי וחיסול הגוף, כנגד סכנת האובדן הרוחני של הנפש שמוזכרת בהמשך המזמור [מלבי"ם].
המילים בַּחֲרוֹת אַפָּם בָּנוּ מצביעות על עיתוי הסכנה – בעת שבער וחרה בנו זעמם של האויבים [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. המילה בַּחֲרוֹת מתארת את רגע הבעירה, בדומה למבנה הדקדוקי של המילה "בעשות" [רש"י]. מתוך חיבור חלקי הפסוק עולה כי סכנת ההשמדה הייתה בשיאה דווקא בשעת הכעס הראשונית. אילו האויבים היו שולחים את ידם מיד עם פרוץ זעמם, הם היו מצליחים במזימתם לבלוע אותנו חיים. ההצלה התאפשרה רק משום שה' נתן בלבם להשהות את הפגיעה ולהאריך את הזמן, ובכך נמנעה השמדתנו המיידית [אלשיך].