דימוי של מים שוטפים ועזים משמש כאן כדי להמחיש סכנה קיומית ואיום כבד. רוב הפרשנים מסכימים כי הַמַּיִם הַזֵּידוֹנִים הם משל לשטף של צרות, רשעות וזדון. המים זורמים בחוזק כה רב, עד שנדמה כאילו הם פועלים מתוך כוונת זדון של ממש, ויש המפרשים כי הכוונה היא למים של האנשים הזדים עצמם [מאירי].
רובד פרשני נוסף מתמקד במילה עַל־נַפְשֵׁנוּ, ומסביר כי האיום המתואר אינו מכוון כלפי הגוף והקיום הפיזי, אלא כלפי הנפש הקדושה והאמונה. לפי גישה זו, המים מסמלים כפירה, גזירות שמד וניסיונות להעביר את ישראל על דתם [אלשיך, מלבי"ם]. איום זה מקושר לתקופת גלות יוון, שבה הגזירות נועדו לפגוע ברוחניות ולהשכיח את שם ה', וישראל נאלצו למסור את נפשם על קידוש השם [אלשיך].
מבחינה סגנונית, חזרתו של הפסוק על דימוי המים מהפסוקים הקודמים נועדה להעצים ולהדגיש את גודל הסכנה, כדרכה של מליצת השיר במקרא [אבן עזרא, מצודת דוד]. באשר למבנה הלשוני, מתייחסים הפרשנים לשימוש בפועל היחיד עָבַר ביחס לשם העצם ברבים הַמַּיִם. תופעה זו מוסברת כצורה דקדוקית המוכרת מפסוקים אחרים במקרא, או לחלופין, מוסבר שהפועל אינו מתייחס למים אלא למילה "נחל" שהוזכרה בפסוק הקודם, כלומר נחל המים הזדונים הוא שעבר [רד"ק, מאירי].