מזמור זה מבטא הכרה עמוקה והודיה על הישרדותה של האומה, תוך הצהרה כי לולא עזרתו האקטיבית של ה', העם לא היה שורד את האיומים שקמו עליו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמזמור נאמר על רקע מציאות של גלות ורדיפות.
מבחינה תחבירית, מבנה המשפט הפוך ויש לקרוא אותו כאילו נכתב: יֹאמַר נָא ישראל, לוּלֵי ה' שֶׁהָיָה לָנוּ [מצודת דוד]. משמעות המילה נָא בפסוק אינה לשון בקשה אלא ציון זמן שמשמעותו "עתה", כלומר: יאמר עתה ישראל [אבן עזרא].
הביטוי לוּלֵי ה' שֶׁהָיָה לָנוּ מתפרש כהכרה בכך שאם ה' לא היה עמנו ותמך בנו, לא היינו ניצלים [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], בדומה לביטוי המקראי השואל אדם האם הוא "לנו", כלומר לטובתנו ולצדנו [אבן עזרא]. ברובד עמוק יותר, ביטוי זה מקפל בתוכו קשר דו-כיווני: התנאי הראשון לישועה מול אויבי הגוף והנפש הוא שישראל עצמם נשענים על ה' ובוטחים בו בלב שלם, ורק בזכות כך מתקיים התנאי השני, שבו ה' אכן ניצב לצידם ומגן עליהם [מלבי"ם].
באשר לתקופה ההיסטורית שאליה מכוון המזמור, קיימות מספר גישות. יש המפרשים כי הוא נאמר באופן כללי על תקופת הגלות והשעבוד לאויב [רד"ק, מאירי]. אחרים ממקדים זאת בגלויות ספציפיות; לפי דעה אחת, רוח הקודש פונה לישראל בזמן הגאולה מחורבן הבית הראשון, ומורה להם להודות לה'. בתקופה זו כבר תמה "זכות אבות", ואף הגלות הוקדמה במכוון כדי למנוע את השמדת העם, ולכן ההצלה כולה נבעה מרחמי ה' בלבד ולא מזכויותיהם של ישראל [אלשיך]. גישה נוספת קושרת את המזמור בראייה נבואית לנס פורים ולהצלת ישראל מגזרותיו של המן. לפי פירוש זה, דוד המלך שר את המזמור מתוך תפילה שייזכר באותו נס עתידי, שבו קם על ישראל אדם רשע שאינו מלך, כדי להשמידם [תורה תמימה, חומת אנך].