כאב הגלות נחווה לא רק דרך הסבל הפיזי, אלא בעיקר דרך ההשפלה הנפשית אל מול אומות העולם השלוות. התחושה המרכזית היא של עומס רגשי מתמשך, כאשר המילה רַבַּת מתפרשת על ידי הפרשנים בשני אופנים משלימים: כמות גדולה מאוד של סבל (שטיינזלץ, מצודת דוד), או לחלופין, סבל הנמשך על פני תקופת זמן ארוכה (אבן עזרא, מאירי). כאב זה אינו שטחי, אלא בוקע וחודר אל עומק הנפש, אשר סובלת את חרפת הגלות והטלטול אף יותר מהגוף הפיזי (אלשיך, מלבי"ם).
מוקד הכאב נובע מן הַלַּעַג של הַשַּׁאֲנַנִּים. הפרשנים מסכימים כי השאננים הם הגויים, כדוגמת הבבלים, היושבים בארצם בהשקט, בבטחה ובשלווה. הפער העצום בין השלווה של אומות העולם לבין העוני, הכאב והנדודים של הגולים, הוא שיוצר את הקרקע ללעג המר המופנה כלפיהם (רש"י, רד"ק, מצודת דוד, מצודת ציון, מאירי, אלשיך).
חלקו השני של הפסוק עולה מדרגה, מלעג אל הַבּוּז. בניגוד ללעג שהוא ביטוי חיצוני, הבוז מבטא זלזול עמוק ופנימי יותר שבלב (מלבי"ם). בוז זה קשור במילים לִגְאֵי יוֹנִים. ביטוי זה ייחודי, שכן הוא נכתב בתנ"ך כמילה אחת אך נקרא כשתי מילים, עובדה המולידה מגוון גישות פרשניות (רש"י, רד"ק, מנחת שי, מאירי).
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה מתארת את אומות העולם כגאות ויהירות במיוחד (רד"ק, אבן עזרא, שטיינזלץ, מאירי). יש המוסיפים כי קריאת הביטוי כשתי מילים חושפת משמעות כפולה: שילוב של גאווה יחד עם אונאה, גזל ועיוות הדין, כך שהבוז מגיע מאותם גאים המדכאים את ישראל (רד"ק, מצודת דוד, מצודת ציון, מאירי).
לצד גישה זו, קיימים פירושים ייחודיים נוספים. יש המבארים כי הבוז של הגויים הגאים מופנה כלפי "גיא היונים", שהיא משל לעיר ירושלים החרבה (רש"י). מנגד, יש הרואים בבוז זה התרסה כלפי מעלה, כאשר שרי האומות הגאים לועגים ושואלים היכן ה' (אלשיך). גישה פסיכולוגית מעניינת מציגה תמונה של שפלות קיצונית: ישראל הגיעו למדרגה כה נחותה, עד שבעלי הגאווה שבאומות העולם ממש בזים לאותם שאננים על כך שהם בכלל טורחים ללעוג לעם כה שפל, כשם שאדם מכובד יבוז למי שמשפיל את עצמו להתעסק עם אדם חסר כל חשיבות (מלבי"ם).